אתמול בלילה נשך אותי כלב. באמא שלי (שחגגה אתמול 63 והיא אישה מהוגנת לכל הדעות) נשך אותי כלב. לא סתם, זה היה לברדור, שהוא אחד הכלבים הרגועים והידידותיים מבין גזעי הכלבים. כך זה קרה:

עשיתי הליכת ערב, עברתי דרך הפגנת הגז בכיכר הבימה, שהייתה די ריקה (עצוב) והמשכתי על אבן גבירול עד ליהודהמכבי, שם השארתי את האופניים ביום חמישי. את דרך חזרה עשיתי דרך נורדאו ובן יהודה, רכובה על הכלי הדו גלגלי. קצת אחרי בן גוריון עברתי קרוב לבית קפה ופתאום, משום מקום אני רואה כלב קופץ כנשוך נחש כמה מטרים ממני ובתוך שניות מגיע עד אלי, נוגס לי בתחת בעוצמה, סוגר לסתות ונתלה עליו עד שהבעלים מצליחה להשתלט על הרצועה ולנתק אותו מעכוזי.

זה קרה כל כך מהר וזה נגמר כל כך מהר שהייתי בהלם. המשכתי עוד כמה מטרים עד שקלטתי שננשכתי וצעקתי באנגלית he bit me, he bit me. בעלת הכלב רצה אלי וצעקה סליחה סליחה ואת בסדר, את בסדר? הכלב נראה רגוע ומרוסן על ידה. תמים ובלונדי ובכלל לא כמו החיה רודפת האופניים והפראית שנשכה אותי לפני רגע. העניין הוא שכשאומרים לי סליחה סליחה, לא משנה כמה אני פגועה וכועסת זה מנטרל את הכעס מיידית ואם לא מיידית אז מייד אחרי מיידית. כל הזעם שוכך ואני שוב מחייכת ומצטערת יחד עם הגורם המצטער. בגלל זה שכחתי לשאול אם הכלב מחוסן כי כל מה שיכולתי להעלות על הדעת זה לשאול אם אין לו כלבת ולמה הוא פסיכי אבל אז לא היה לי נעים.

הגעתי הביתה עדיין נסערת, חניתי את האופניים והפשלתי את החצאית. היו שם סימני נשיכה ניביים, כאילו ערפד מצך לי את הדם ועוד נקב אחד. הבוקר כואב לי יותר אבל לפחות לא הפכתי לערפד, זומבי או חטפתי כלבת (בינתיים).

זה מזכיר לי את הנשיכה היחידה הנוספת שחוויתי, בערך כשהייתי בת 6. לשכנים מול הבית שלנו ברומניה היה כלב זאב. הם לעולם לא היו מוציאים אותו מחוץ לגבולות החצר והוא חי בשבי כל חייו. ילדים בסמטה היו מציקים לו מעבר לגדר וגם אני, במיוחד כשהייתי מטפסת על עץ תותי הבר שנשק לחצר של בעלי הכלב. הוא היה נובח בטירוף ומנסה להימלט כדי לקרוע מאיתנו חתיכה. פעם אחת שיחקתי באמצע הסמטה עם חברים, נדמה לי שישבנו על מדרכה ואז הכלב פשוט פרץ בריצת אמוק, התביית עליי ונעל את הלסתות שלו על הבטן שלי. היו צריכים למשוך את כולו כדי שישחרר.

תמיד היו לנו כלבים ואני מאוד מחבבת אותם אבל הפראות הזאת השאירה בי חותם לכמה שנים, וכשהייתי רואה כלב חושף שיניים הייתי קופאת במקום. זה עבר לגמרי כשפוקר הכלבה הטובה בעולם הפכה לבת טיפוחיי. מדאגה לה הייתי נעמדת בינה לבין כלבים מסוכנים בלי היסוס, העיקר שהיא לא תיפגע. למרות שהיא במקור זאבה מעורבת אין בה שום יצר תקיפה ואין כמוה נשמה טובה בכל העולם.

מעניין מה גרם ללברדור לנשוך אותי? איזה פחד!

עדכון 29.6: אתמול הייתי במשרד הבריאות ועברתי את התחקיר ש unfocused תיאר בתגובות. הרופאה שראתה אותי החליטה לשלוח אותי לזריקת טטנוס בקופת החולים. האח הכי חמוד בקופ"ח נתן לי חיסון ואז דיברנו רבות על אימונוגלובולינים ונוגדנים סבילים ומוחלשים, דברים שכל היפוכונדר אוהב לשמוע. האח מיכאל סיפר לי שלא מזמן משפחה מחולון אימצה כלב מאיזור צפת וכי רק אחרי כמה שבועות התגלו אצלו תסמיני המחלה והוא כמובן מת. אז שלא יגידו לכם שאין כלבת באיזור המרכז.

כדי לאתר את הכלב פניתי לעזרתו של ארתור, בעלים של בוטיק יין שבו ישבה בעלת הכלב בזמן הנשיכה. הוא אמר שהוא לא רוצה להיכנס לזה או להתעסק עם זה בטענה ש: "כלב זו חיה, לי יש כלב וגם אותי נשכו ולא קרה שום דבר". כתבתי על זה פוסט בפייסבוק ותייגתי את ארתור מסער יין בוטיק ישראלי בבן יהודה 126 בתל אביב. אני לא חושבת שהוא אשם במשהו אבל אני כן צריכה את העזרה באיתור הכלב ובעליו בדחיפות.

הלכתי לטייל עם הכלבה במסלול הרגיל שלנו. לקראת אמצע הרחוב המקביל פוקר נעצרה בחנייה של בניין וכרעה כדי לחרבן. עמדתי 10 מטרים ממנה, עם הגב, כדי לתת לה פרטיות, ובידי שקית לאיסוף הצרכים. מאחוריי פתאום אני שומעת צעקות: "לא! לא! לא! לא!" "עופי מפהההה!" "לכי!". אני מסתובבת ורואה אישה רצה לעבר הכלבה שלי. לפני שהצלחתי להגיע אליהן אני קולטת אותה בועטת לפוקר בצלעות. 

מסך שחור ירד על שדה הראייה שלי וכשהגעתי אליה החזרתי מכות תוך כדי שאני צועקת במלוא הגרון "אני פה לאסוף אחריה!!!", "למה את מרביצה לכלבה שלי???", "מה את עושה???" והיא צועקת בחזרה "זו חצר פרטית, זו חצר פרטית!". ואז היא הרימה מפתח שנפל לה מהיד כשנתתי לה מכה ודחפה אותי. אחרי שהכל נגמר ראיתי שהיא שרטה אותי עם המפתח. 

אני מניחה שהיא חשבה שהכלבה מסתובבת שם בלי בעלים ולכן היא יכולה לבעוט בה ולהתחמק מזה. אני חושבת שראיתי בעיניים שלה פחד מזה שהיא נתפסה בקלקלתה, ואולי זה היה פחד ממני. אני  מתארת לעצמי שנראיתי מפחידה, אלימה וחסרת שליטה, מה שבאמת הייתי. פוקר בסדר, מלבד הכאב ברגע הבעיטה לא נראה שהיא סובלת. מיששתי את האיזור ואין שם משהו חריג.

אני עדיין קצת המומה, הרבה צרודה מהצעקה שדפקתי על הפוסטמה שבעטה לי בכלבה, וגם שרוטה ביד מהמפתח. אני לא מאמינה שאנשים יבעטו בכלב כשהם חושבים שאף אחד לא מסתכל, שהחצר האידיוטית שלהם באה לפני התנהגות אנושית הכי בסיסית וגם שהרבצתי למישהי, ועוד בגיל של אמא שלי בערך.

יום שבת, שעת ערב, דפיקה בדלת. דפיקה קלושה כזאת, עם מעט מאוד תקווה. זה השכן מלמטה, מהדירה השכורה, זה שפגשנו כמה פעמים כשהיה עמוד ענן והיו אזעקות בתל אביב, וכולנו יצאנו לחדר מדרגות בפיג'מה. הוא שואל אם לא מצאנו איזה גור חתולים שחור קטן. אני שומעת את מה שהוא שואל אבל זה קצת מעומעם לי, כאילו הדימר הוחלש בשיחה. אני מבינה בדיוק למי הכוונה וגם מה הדבר הנכון לעשות. אני אומרת לו שלא מצאנו ומנסה להסתיר את האשמה בפרצוף עצוב. לא יכולתי להגיד לו שמצאנו אותו אבל שהוא ברחובות עכשיו. אני חייבת לפתור את זה, אני חייבת לנסוע לרחובות לבד ולהביא את מאווי הביתה שלו.

בדרך אני קצת עצובה אבל נחושה. לפעמים מקללת בלב "איזה מין מגדל חתולים הוא, בטח סטלן שלא שם לב שהחתול שלו חסר כבר מיום שישי ורק עכשיו הוא בכלל חושב לעלות קומה אחת למעלה ולשאול? וגם למה הוא לא תלה שלט בבניין, אם החתול באמת חשוב לו הוא היה צריך להיות הרבה יותר אקטיבי בחיפושים". אני נוסעת מהר ככל שאני יכולה, שלמחשבות לא יהיו מסקנות מרחיקות לכת. 

בבית של ההורים אני פוגשת את אמא, שאומרת שעכשיו הם כבר לא מסתדרים, אמסטרדם ומאווי. שאמסטרדם נהיה תוקפני כלפיו ושהוא אפילו שרט את אבא שלי כי שיחק עם השחור החדש. כנראה שזה לטובה, אני מנחמת את עצמי, ודוחפת אותו לתוך מנשא. אמסטי קופץ באחת ומיילל כאילו הצדק נעשה. האמון שלו בבני אדם הוחזר. 

בדרך חזרה אני שואלת את אהוביק אם הוא רוצה להיפרד או שאוריד את הנוסע הסמוי היישר בקומה השלישית. אהוביק לא מרגיש צורך. אני מבינה מהשאלה שזו אני שמחפשת להתפנק פינוק אחרון עם הקטנצ'יק. אני מוציאה אותו מהמנשא והוא נצמד לי לצוואר, מנסה לינוק ולמצוא נחמה בין הראש לכתף. אוף למה הייתי צריכה למצוא כזה חתול מושלם :((( טוב, חוץ מזה שהוא ואמסטי לא מסתדרים, שאני נוסעת עכשיו עם אהוביק לירח דבש ושהוא בכלל שייך למישהו אחר. חוץ מזה הוא באמת מושלם. 

בכלל לא קוראים לי מאווי, קוראים לי באגירה, כמו ההוא מספר הג'ונגל