הסיבה המרכזית להיעלמותי הפתאומית היא שמזה שלושה שבועות אין לי יותר חיים. הדבר היחיד שמעסיק אותי הוא קורס בן 10(!) שבועות, לקראת קליטה בעבודה חדשה. הקורס דומה, יותר מכל דבר אחר, לקורס קצינות, אי שם לפני 20 שנה. רוב המשתתפים בו גם נמצאים סמוך יותר ממני לגיל הצבא, אך מספיק אינטליגנטים ואיכותיים שזה יהיה תענוג להכיר אותם.

וכך נראה סדר יום טיפוסי:

05:00 יקיצה

05:30 הכנת ארוחות לכל היום: סנדוויצ'ים, גבינות, ירקות, אגוזים ופירות.

06:00 יציאה לאוטובוס מקומי שמביא אותי לתחנת ההסעה.

06:20 עלייה להסעה באוטובוס שמריח כמו שתן חתולים.

06:25 הירדמות מחודשת תוך שמיעת אלבומי ההופעה של לאונרד כהן.

07:45 תחילת יום הלימודים.

09:00 הפסקה ראשונה, קפה שני.

09:10 חזרה על החומר שלמדנו אתמול ועל שיעורי הבית.
10:00 מבדק יומי, צריך לעבור בציון 80 ומעלה.
11:00 הפסקת בוקר של חצי שעה, ארוחת בוקר

11:30 חומר חדש
13:00 הפסקת צהריים וארוחה בחדר אוכל, בדרך כלל דג או שניצל, קוסקוס, אורז, סלט קינואה, קישואים, שעועית ירוקה ברוטב

14:00 המשך לימודים

15:15 הפסקת עוגיות ועוד קצת קפה
16:30 סיום לימודים

16:45 הסעה חזרה או רכבת לקיצור טווחים, ארוחת אחה"צ
17:30 אוטובוס מקומי עד הבית

18:00 חיבוק מאהוביק, זנב מקשקש, חתול מילל

18:30 יציאה זוגית לארוחה בפלאפל השכונתי

19:30 לראות מה קורה בישרא, לענות למיילים

20:30 שיעורי בית
21:30 בהייה בחלל או בטיוי

22:00 זחילה למיטה

וחוזר חלילה

המורה ליוגה בחופשה והגוף מרגיש קצת נטוש. שני תרגולים עצמיים בשלושה שבועות רחוקים מלהספיק. הפסיכולוגית גם היא לוקחת את הזמן המשפחתי הקבוע בסוף אוגוסט. מעובדת מפונקת מהבית, שמקיצה בקושי לפני הצהריים, עם פגישות עבודה בבתי קפה ובהשקות, הפכתי בינתיים לעובדת קשת יום שפורשת ליצועה טרם שידור "היום שהיה".

העניין הוא שאני מתעוררת בחפץ לב, מרגישה שמישהו דואג ומטפח אותי ואת יצר התחרותיות וההצטיינות שבי. בכל יום חמישי משוב וסרטון היתולי של הכיתה. זה כיף לחזור להיות תלמידה וגם שישלמו לי על זה. בהמשך העבודה תהיה במשמרות בשירות ותמיכה. תהיה לי שוב פנסיה ואופציות מסודרות לקידום. בכל כמה חודשים עוד הדרכות ולימודים. כולי תקווה שאשתלב בעבודה באותו חפץ לב ושמחה. מנוע הכוחות מתחדש והזמן טס, או איך הזמן טס.

זה ברור, צורב ומלוח כמו דמעות. האף מושך את הלחות מעלה, מנסה לבלוע חזרה את העלבון.

לפני חודש התחלתי עבודה חדשה, הייתי אמורה להיות בלוגרית וכותבת עבור חברת ביוטק עם מוצר מדהים. לכתוב את בלוג החברה, לייצר הרבה תוכן ואינטראקציה עם אנשי הקהילה הוירטואלית המובילים של חולי הסכרת, ובגדול להיות השלוחה האינטרנטית של הטכנולוגיה החדשנית והמשנה חיים. עבדתי שם שבוע, פחות יום. קמתי בבוקר והלכתי למשרד, וביליתי בו את רוב היום, כמו כולם.

השבוע הראשון היה מרגש ומבלבל בעת ובעונה אחת. מצד אחד צריך להסתדר עם לוח זמנים שונה (כבר כמה שנים שאת רוב העבודה אני עושה מהבית) ומצד שני הסכימו לשכר שביקשתי והמשרדים היו מהממים, במרחק 5 דקות באופניים. אפשר לחנות לצד בניין המשרדים עם שער שנפתח בצ'יפ. היה גם ברז בירה חופשי ומכונת קפה אז הייתי בטוחה שהכל כשר, גם כשעברו הימים וטרם חתמתי על חוזה.

אודה שסימני דולרים התחילו להתגלגל לי בעיניים. מי זוכה להיכנס לחברת סטארט-אפ בשלב כה ראשוני? חברה שעושה משהו משמעותי בשביל שוק של 10% מאוכלוסיית העולם ובצד של הטובים אפילו? אבל עזבו את הדולרים, ישבתי וכתבתי ימים שלמים ונהנתי מזה. והייתי טובה בזה, אפילו שלא כתבתי ככה באנגלית כבר מזמן. הצלחתי להתרכז בלי לרצות לקום ולברוח, הבאתי אוכל מסודר והמשכתי לשמור על שגרה איתו. אהוביק פירגן ושמח בשבילי וגם אם התגעגע מאוד הוא נתן לי את כל המקום לפרוח.

ואז אני מבינה שנשך אותי כלב, כמו הכלב של הפוסט הקודם אבל יותר כואב. יום אחד אומרים לנו שצריך להתקפל ואני בקושי מספיקה לקחת תיק עם הלוגו של החברה ואז מגלה בשיחת טלפון שהכל היה הזיה, שאין מוצר ואין חברה ואין טכנולוגיה וכבר חודשיים שהמנכ"ל מעסיק 8 עובדים בלי לשלם להם, מושך אותם בתירוצים של "ההעברה מארצות הברית בוצעה כבר לפני יומיים". ואז הילד שנראה כמו קריקטורה של יזם הייטק יוצא מתוך הגרוטסק ומתברר כפסיכופת שהמציא את הכל ושכר משרדים ושיחק את התפקיד של מנכל סטארט-אפ למשך כמה שבועות.

ואני רוצה לכעוס ולרקוע ברגליים ולהתלונן במשטרה אבל הילד כאפות הזה מכחיש הכל וממציא עוד סיפור על אובדנות ואשפוז כפוי ולי אין שום נייר, שום מסמך שמוכיח שבכלל עבדתי שם ואפשר לגשת עם זה למשטרה. ואז אני מבינה שכל סיפור הכלב כבר קרה לי בעצם. אי אפשר לבוא בטענות לכלב ואין לי דרך ליצור קשר עם בעלים כי כשמדובר בבעלים של החברה-שלא-הייתה, באמת שאין אף אחד בבית ואין גם על מי לכעוס.

אז אני מפנה את הכעס כלפי מי שקיבל אותי לעבודה, שגם הוא נדפק, כמוני אבל יותר, כי הוא עבד יותר זמן והשקיע יותר משאבים נפשיים. והוא דוחה את הכעס הזה, לא לוקח אחראיות, בדיוק כמו בעל בוטיק היין. ואז אני חושבת על זה שנגד כלבת יש חיסון אבל נגד אנשת אין. וזה שלא נפלתי בדבר כזה עד היום זה לא בגלל שאני מיוחדת או בגלל שזה לא יכול לקרות לי, אלא בגלל שזה פשוט עוד לא קרה לי אבל זה יכול לקרות לי כמו שזה יכול לקרות לכל אחד ולפעמים בלי להרגיש אפשר לנשוך ולדרוך ולהתעלל בי ולא לשאת בתוצאות, לא להיענש.

אני רוצה לסגור את הסיפור הזה ולהשאיר אותו מאחור, רוצה למצוא עבודה חדשה ולא פחות מגניבה וגם רוצה שהצדק ייעשה. כרגע אני שמחה על זה שהכאב והכעס הגיעו ביחד, שאני מרגישה אותם ולא מנסה להסתיר או לטשטש בכסף ובקניות, בסמים או באוכל ובעיקר בלהיסגר כדי שלא יפגעו בי יותר. הכתיבה עוזרת.

לפני היום מעולם לא התפללתי שיירד גשם אבל הלוואי ויירד כבר. שהחול יפסיק למלא את ביתנו שליד הים. גרגרים קטנים חודרים גם דרך חלונות סגורים ודלתות זכוכית דקות. הכיסאות בחוץ עפים בסיבובים.

תופעות מזג האוויר הקיצוניות ביותר מתרחשות בימי רביעי, ביום שבו אני הולכת ללשכה להחתים אצבע במכונה האוטומטית. היום קראו לי לי לפגישה תקופתית אצל צבי של החתולים. לפני חודש הייתה זו הסופה האימתנית שהיכתה בשילוב בלתי הרמוני של גשם ורוח. מטריית הויקטורינוקס השוויצרית, שמיועדת לתנאי מזג אוויר קיצוניים במיוחד, התקפלה כמו דקל ברוח ואבדה לעולמים בין שאר גופות המטריות הפושטיות שנפחו את נשמתן באותו יום. אני זוכרת שהחלטתי ללכת ברגל על קפלן, נרטבתי כאילו טבלתי בשלולית והתחננתי לגט טקסי שעצר במקרה, שיסכים לקחת אותי לפני שאקפא. 

היום שוב קראו לי למעלה, בעיניים צורבות מגרגירים של חול ורוח. צבי של החתולים שאל אותי במה עבדתי. אמרתי לו שהייתי עורכת תוכן והוא שיחרר אותי באנחת רווחה כך שנחסך ממנו נאום ה"בטח שאני מחפשת, פשוט אין הרבה משרות כאלו" אפילו שאני נמנעת מעבודה כמו מאש. בינתיים הביטוח הלאומי מאפשר לי זמן לנוח ולעבוד על מיזם האינטרנט האופנתי, ללמוד פוטושופס, לטפל בעצמי ועוד.

שלושה שבועות עברו כבר מאז שאיבדתי את הלפטופ. כנראה שכחתי אותו על ספסל בשדרות נורדאו. בעבור דקה הבחנתי שהתיק הקומפקטי לא איתי ורצתי בחזרה. הוא כבר לא היה שם. בסופו של דבר הלכתי להגיש תלונה במשטרה, ועכשיו קיבלתי טלפון עם סקר שביעות רצון מהתלונה. אמרתי להם שלא חיכיתי הרבה ושהחוקר היה מאוד נחמד אבל הוא לא הצליח בשום אופן לרשום את המספר הסידורי של המחשב בלי שהאותיות והמספרים יתהפכו בגלל העברית. הוא גם כתב את התלונה במלא שגיאות כתיב. אולי אהיה עורכת במשטרת ישראל, אפילו שאני עורכת תוכן ולא עורכת לשון. הבחורה של השביעות רצון לא ידעה מה קרה עם התלונה שלי ובתחנת לב תל אביב אף פעם לא עונים בשירות לאזרח. אפילו אם מצאו את המחשב בפשיטה נועזת על מעוז חוטפי התיקים של שדרות נורדאו, אף אחד לא ימצא אותי עם המספר הסידורי המבולבל. מחר אסע לקחת את הלפטופ המשומש שקניתי במקומו. מישהו פה עובד על מערכת הפעלה של לינוקס?

אני צריכה עדכון למערכת ההפעלה הנפשית.