לפני כמה ימים קניתי בדיזנגוף נעלי בית שנראו לי מחממות, נעימות וייצוגיות. כשהגעתי הביתה ומדדתי אותן, שמתי לב שהסולייה שלהן מאוד עבה, לא גמישה וכי כל צעד בהן עושה רעש של פומפה. כשבחנתי מקרוב, הסוליה שלהן באמת לא נראתה כמו סוליה של נעלי בית, יותר כמו סוליה של נעלי פלדיום. שמתי בחזרה בנייליון המקורי, שמרתי את השקית ואת הקבלה, והיום חזרתי לחנות כדי להחליף.

כבר במשפט הראשון שיצא מפי הבנתי שתהיה בעיה. המוכרת בכלל לא הרימה את העיניים והמשיכה לספור עודף כאילו הוא הולך לאנשהו, כשאני עומדת מולה ומספרת את השתלשלות העניינים. כשהנחתי את נעלי הבית על הדלפקהיא אמרה שאין אחראיות על נעלי בית ואי אפשר להחליף ובכלל אי אפשר להחזיר שום דבר בחנות הזאת, כי זו חנות לבגדים תחתונים "מה שקנית שלך וזהו". 

"אם זה היה תחתונים הייתי מבינה אבל אפילו חזיות אתם נותנים לנסות לפני שקונים, לא?" אמרתי לה שזה לא הגיוני, שלא מדדתי את נעלי הבית בחנות ולא יכולתי לדעת שהסוליה לא מתאימה לנעלי בית. "אנחנו גם לא נותנים למדוד את הנעליים בחנות" ובכלל, היא טענה שהדרך היחידה בה יכולתי לדעת שהן לא נוחות היא ללכת איתן בבית וכיוון שהלכתי איתן בבית אי אפשר להחזיר. 

אמרתי למוכרת שאני לא מוכנה לקבל את התשובה שלה ושאני דורשת לדבר עם הבעלים. היא הצביעה על עצמה ואמרה "אני, אני זה הבעלים". "וזה נראה לך הגיוני שזה השירות שאת נותנת? אם נשווה את זה לסתם נעליים, בכל חנות נעליים יסכימו להחליף אם לא הלכתי איתן בחוץ והן חדשות וללא שימוש", כמו שנעלי הבית אכן היו. 

התעצבנתי מאוד ורציתי ללכת, וגם מאוד לא רציתי לוותר "קחי את הנעליים, אין לי מה לעשות איתן". את שקית הנייר זרקתי מאחוריי ואז שמעתי אותה מאיימת "מה את משאירה את זה פה, אני אזרוק אותן אחרייך!". הסתערתי החוצה בלי להביט לאחור ושמעתי אותה צועקת "גברת, גברת, גברת" עד שהתרחקתי די. 

התכוונתי ללכת הביתה ולשכוח מ-39 השקלים המסכנים שביזבזתי לשווא אבל בנות המועדון ייעצו לי בוואטסאפ לצלם את הנעליים ולהעלות לפייסבוק, בצירוף שם החנות וסיפור המקרה. כיוון שעדיין רתחתי, חזרתי לחנות וביקשתי את הנעליים בחזרה. התלוננתי על היחס שקיבלתי, כשהיא אפילו לא הרימה אליי את העיניים ולא נתנה לי שום פתרון, איחלתי לה שתתקע עם כל הסטוק של החורף והיא איחלה לי בחזרה "שאלוהים ייקח אותך".

אפילו עכשיו הלחיים שלי בוערות מעלבון. אני אוהבת לקנות בחנויות קטנות, שאינן חלק מרשת, דווקא בגלל היחס האישי. מצד שני אין לי טיפת סובלנות לבעלי עסק שחושבים שהם עושים לך טובה שהם בכלל מוכרים לך את הסחורה שלהם. אז אני מציינת שאני לא ממליצה לקנות בחנות בודי ליין Body Line בדיזנגוף 233 בתל אביב כי, כמו שהבעלים אומרת, "מה שקנית שלך וזהו".

והנה כוכבות האירוע:

לעת ערב באה גם נחמה, בדמות נעליים ורודות ופלאפיות שנרכשו יחד עם נעלי קיפי שאהוביק ביקש, מחנות הפיצ'יפקס השכונתית של לווינגר בבוגרשוב 13, שתמיד יוצאים משם עם חיוך. וחתול ג'ינג'י.

לפני מספר חודשים קיבלתי מהוצאת אופוס את הספר "גנבת הספרים" מאת מרקוס זוסאק. לקח לי הרבה זמן להתחיל לקרוא אותו. קודם נתתי אותו לנועה מהסטודיו, שחזרה לאחר הקריאה וציינה שלדעתה זה יותר ספר ילדים. רק כשהתקרב מועד יציאת הסרט באותו השם, הזדרזתי לסיים אותו במהרה.

אז הספר מאוד קריא, במובן שהוא מהנה, לא מציב אתגרים שכליים יוצאי דופן, וזורם לכל אורכו בקצב מתאים. מה שפחות אהבתי זה את הקפיצות בזמן, את המידע שהמספר נותן לקורא על עתיד הדמויות, באופן קומפולסיבי כמעט. לא שיש לי בעיה עם עלילה לא כרונולוגית אבל זה נראה לא נחוץ, מפריע אפילו, ובעיקר מעצבן. 

השפה של הספר מסגירה את גילו של הסופר. היא קצת מנסה להיות מאאאגניבה, להצחיק במקומות מסומנים היטב בדפוס גדול ובולט, שלא נפספס חלילה את הבדיחה. במובן הזה הספר דומה לספר מאוד קריא אחר בשם "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" מאת רנסום ריגס, ולולא היה עוסק בגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה, סביר להניח שלא הייתי כותבת עליו. 

אז כן, הספר עוסק במשפחה גרמנית משונה. זוג הורים מבוגרים שילדיהם עזבו את הקן מאמצים ילדה קטנה שמשפחתה התפרקה. הספר נפתח בסצינה קשה שבה אחיה הקטן של הגיבורה, ליזל, מת ברכבת מרעב ומחולי. הילדה מוכת הטראומה מתאוששת בביתה החדש ומתחילה להיעזר במילים ובאב מאוד סבלני, על מנת להישאר שפויה. היא אכן גונבת מדי פעם ספר פה ושם אבל זה לא נראה לי מוצדק לקרוא לה "גנבת הספרים". אני מניחה שהשם פונה לאוהבי הספר, שיודעים עד כמה ספר הוא משמעותי להתפתחותו של מוח צעיר ועד כמה הוא יכול להיות חבר. 

הספרים אותם ליזל גונבת הם ספרים בדיוניים, לפחות עד כמה שאני הצלחתי לברר ברשת. הם נשארים בגדר שמות בלבד כמו "המדריך לחופר הקברים", "הכלב ששמו פאוסט", "המגדלור", "המשיכה בכתפיים", ללא שמות המחברים. למיטב הבנתי הם גם לא משמשים מניע בעלילה, אולי מלבד "מיין קאמפף" בו השימוש מעט ברור מאליו. זה גרם לי להיזכר בספר המשובח "אשמת הכוכבים", בו הסופר ממציא ספר בדיוני בשם "מכאוב מלכותי" ומפתח עלילה בתוך עלילה בתפירה עילית.

אוי ואבוי, אסון על ביתנו! הלכתי רגע לספריה לדפדף קצת ב"אשמת הכוכבים" האהוב, ולא מצאתי את הספר. פאק. אני אהרוג את מי שלקח ולא החזיר. נראה לי שהפעם האחרונה שבה הוא נראה בביתי היה כשהשאלתי אותו לאילני. ולמרות שהיה נדמה לי שהוא החזיר, נראה שלא כך. אוף גנבי ספרים ארורים! 

אז איפה היינו, אה. פרט חשוב שעוד לא דנו בו הוא המספר, שהוא לא אחר מהמוות בעצמו (לא מלאך המוות, סתם המוות), והמשפחה הגרמנית? היא בכלל מסתירה יהודי במרתף, יהודי שמתחבר רגשית לילדה, היות ושניהם בלתי רצויים במשטר הנאצי ושניהם עברו טראומות נוראיות ורעב ומוות. אז יש לנו ספר שבו גרמנים הם מאוד מסכנים כי מפציצים אותם ורודים בהם ובכלל החיים שלהם מאוד דלים והם עניים ואין להם מה לאכול חוץ ממרק אפונה אבל הם מקללים כל הזמן באופן חינני, כך שאי אפשר שלא לרצות לחבק אותם.

בוהו, סליחה מכל חסידי אומות העולם הגרמנים, אבל כל השאר היו חתיכת חארות (ונאצים). אני לא חושבת שספרים אמורים לייצג שום דבר חוץ מאשר את מה שקורה בהם אבל הסיפור על הגרמנים עם המצפון וההקרבה יורד בגרון בערך באותה קלות שבה אני אוכלת את זה שהמוות הוא ישות חושבת ובעצם נורא מסכנה. המספר לא כל כך רוצה לעשות את עבודת איסוף הנשמות, וכדי להצליח לקום בבוקר מהמיטה הוא חייב להתכחש למעשיו ולדמיין הכל בצבעים פואטיים עד להחליא. כל העניין הזה מצופה יותר מדי שוקולד מכדי לשדר כנות, מצרך יקר ונדיר, אך כשנתקלים בו יודעים בלי צל של ספק שזה זה.

גנבת הספרים מאת מרקוס זוסאק
הוצאת אופוס 488 עמודים 

בשישי הקרוב אני מתכוונת ללכת לאירוע "החלפת ספרים ובירה - הכובען המטורף" ואם תבואו אני לא בטוחה שתזהו אותי בגלל הכובע והעניבה שכולם ילבשו אבל בכל זאת מקווה שאולי כן. 

האוטובוס שלוקח אותי אל ומהעבודה עובר דרך התחנה המרכזית החדשה ושכונת התקווה. חלק לא מבוטל מהנוסעים איתי הם כהי עור. נשים, גברים ואף ילדים, שלומדים בבית הספר ניב. אין בנוכחות שלהם משהו שמאיים עלי. מלבד שיחות טלפון בשפה זרה, שתמיד מפריעות לי גם אם הן נעשות בקול רם בשפה העברית, הנסיעה עוברת חלק, בשקט, תוך כבוד הדדי. 

לפעמים אני גם יורדת מהאוטובוס המוגן באיזור לווינסקי, ואכן, רוב מי שחוצה את דרכי הוא כהה עור. אני לא מכירה מספיק את עמי אפריקה כדי לקבוע אם מדובר בסודנים, אריתראים או עולים ותיקים מאתיופיה. מה שאני רואה בהם זה אנשים מסקרנים, לפעמים לבושים שונה, שיערם שזור בצורה שמתאימה רק לתלתלים צפופים. אני לא אכחיש שלפעמים אני נתפסת לפחד, שמה לב אם התיק פתוח כשאני הולכת ברחוב. אני יודעת שזה פחד והוא בא מתוכי, גם אם הוא התעורר בעקבות חזותו של אפריקאי כהה עור, זה פחד מפני הבלתי מוכר לי ואני לוקחת עליו אחראיות.  

לפעמים זה לא רק פחד, זה גם כעס. כשאני רואה אותם לבושים בבגדים יפים ונעליים ממותגות, משחקים בסמארטפון או רוכבים על אופניים שנראות לא שייכות להם. ואז אני מזכירה לעצמי שאני רואה אותם עובדים קשה בלפנות את שאריות האוכל מהכלים בבתי הקפה בהם אני שותה, מנקים רחובות, בתים ועושים את העבודות שישראלים אינם מוכנים לעבוד בהן. לפניהם עשו אותן ערבים, פועלים זרים מאסיה, אפילו מהגרים רוסים שמצאו את עצמם בתחתית ההיררכיה הכלכלית בעלותם לארץ. אם להתייחס למטאפורה הכה פופולרית על אורחים שבאים לבקש את עזרתך ומתנחלים בביתך הצפוף גם כך, הרי שהם בעצם באים, מנקים את ביתך, מצחצחים את החלונות המאובקים, ואז הולכים לישון בחדר המדרגות. 

נכון שלא הייתי רוצה לחיות באיזור התחנה המרכזית הישנה אבל לא רציתי גם לפני שהם הגיעו לשם. מדובר בשכונת עוני קשה ונטושה לעיתים. בלילה הרחובות מתמלאים בנרקומנים ובעובדות מין לרוב. בסיור הקשה שעשינו עם בוקי נאה בחצר האחורית של תל אביב שמתי לב שהאפריקאים שהסתובבו באיזור לא התגודדו בחבורות או התמסטלו בפינות. לגבי ביקרו אצל זונות אני לא יודעת אבל כן שמעתי ממקור ראשון שזה איזור שבו המין זמין ב-50 שקלים. אני מניחה שזה יותר קשה להשיג מין על ידי אונס, מה עוד שאונס הוא לא רק אקט מיני אלא בעיקר אקט אלים. אדם הופך לאנס בגלל התעללות שעברת או פסיכופתולוגיה אחרת, לא בגלל תסכול מיני. 

 קשה לי לראות או לקרוא אנשים שכותבים על הפליטים בבלוגים שלהם. כמוני, גם הם או אבותיהם הגיעו לישראל כפליטים מגורל של רדיפות. מהגרי עבודה מזרח אירופים שנמלטו מפרעות. מסתננים מעיראק שהפרו את החוק הבריטי בכניסתם לארץ. אפריקאים מתימן ומאתיופיה, שעשו את כל הדרך ברגל ורבים מהם לא שרדו. ההבדל היחיד בינינו לבינם הוא הדת היהודית. לדעתי זה לא הבדל כל כך גדול, בטח לא אחד שצריך לחרוץ את דינו של אדם לחיים או למוות.

מדינת ישראל צריכה להפסיק להיות קורבן לנסיבות ולקחת את גורלה בידיה, גם בתחום הפליטים. מה שחייבים לעשות זה להקים וועדות שיקבעו לגבי כל מקרה ומקרה אם מדובר בפליט אשר זכאי למקלט מדיני על פי אמנת האום. מי שפליט שיקבלו אשרת שהייה, ומי שנמצא כי אינו עומד בתנאים תוסדר עזיבתו את הארץ תוך תקופת זמן מוגדרת. אין סיבה לכלוא אזרחים שלא ביצעו כל פשע, במדינה שאינה דיקטטורה חשוכה. איננו יכולים להיות חתומים על אמנת האו"ם כשמתאים לנו ולהתכחש לה כשזה הופך לטרחה. 

אנחנו זקוקים לעובדים בתחומים של שירות ותברואה, אין סיבה לא לתת עבודה למי שמוכן לעשות אותה. אנחנו גם זקוקים למדיניות הגירה ברורה ולהפסיק לנקוט בגישה של קבירת הראש בחול אם הנסיבות לא נוחות לנו. בואו נתבגר כבר, אולי כך נוכל לפתור גם את הבעיה הפלסטינית לטובתנו.