בחיים לא פגשתי מישהי שמדברת כל כך הרבה כמו רותי השיננית. זה כנראה עוזר שהמטופלים שלה לא יכולים לענות חזרה, כך שאין שום אופציה שמישהו יעצור את זרם התודעה הזה. במשך חצי שעה היא מילאה את תפקיד החוקרת הקשוחה והשוטרת הטובה גם יחד, וניסתה להוציא ממני הודאה לגבי אבן שן. לא הודתי בכלום. אז מה אם מדי פעם (ביום) אני שוכחת לצחצח? הטלתי את האשם על מברשת השיניים.

רותי היא מסוג השינניות שגורמות לאנשים לא ללכת לשיננית. הרגשתי כאילו כל שכבת פלאק היא לוקחת כעלבון אישי. היא גם אמרה "פלאק" כאילו זה איזה סוג של פשע מאורגן. שלא נדבר על דלקת חניכיים. "למטופלים שלי אין דבר כזה דלקת חניכיים, שלך מדממות כל כך שבנק הדם יכול לשאוב מהן מנה". היא חפרה כל כך עמוק על השיניים הבלתי מטופלות שלי שהלכתי וקניתי שני סוגים של מברשות שינים וקיסמים מיוחדים מייד כשיצאתי משם. משהו בנחישות שלה בכל זאת נגע בי. אני חושבת שמעולם לא הסבירו לי בדיוק איך מצחצחים כראוי.

אחרי שיצאתי נתקפתי מיגרנה. היא לא עברה כל היום וכל הערב. לא אקמול פוקוס, לא קפאין, לא נורופן, לא עיסוי לסת, רקות, צידי אף, רווח בין הבוהן לאצבע. גם אם היא תעבור עד מחר, הראש עדיין יהיה בטראומה של יום שלם שעבר עליי איתה. זונה.

לאורך השוקיים שלי

הגודל של כל אחד
משתנה ביחס לשני

עוגיה שלי

תמיד חשבתי שמסיק זה משהו ששמאלנים וערבים עושים יחד במטעים. במציאות, כדי להשתתף בפסטיבל "ראשון במסיק 2015" יצאתי לטיול שנתי עם עיתונאים ובלוגרים. הפסטיבל, שנמשך יומיים, הגיע לשיאו ביום שני ברמת הנדיב, בהכרזת הזוכים בתחרות שמן הזית הישראלי הסוערת.

הגשם והחורף פגעו בתכנון המקורי לראות קצת טבע, וכך שיצא שהסיור התרכז באיזור החם שבין עמדת הארנצ'יני במילוי פטריות, לבין הבופה של הברבוניה הצלויה. באמצע המינגלינג הונח שולחן אבירים ארוך ועליו עשרות בקבוקי שמן זית, חתיכות לחם טרי וצלוחיות לטבילה.

לקחתי את תפקיד הטועמת ברצינות תהומית וניסיתי את כל השמנים על בסיס הגרפיקה של התווית שנראתה לי הכי מושכת. אני מודה שאפילו עשיתי טבילה חוזרת. בחצי השעה הבאה התוודעתי לזנים כמו הפיקואל הספרדי והקורטינה האיטלקי ואפילו פיתחתי טעם אישי. בדומה ליינות, אני מעדיפה את הקלילים המתוקים על פני החריפים והמרירים. אפילו הספקתי להתאהב בשמן הזית של "שרהל'ה", שזכה במסיק הראשון ב-2012, אבל מבחינתי הוא הכי 2015.



צילום: יח"צ וסמסונג גלקסי S4
 

שבעה ומפוטמת המשכתי לחלק של נאומי התודה, עיקרן לפרופסור שמעון לביא מהפקולטה לחקלאות ברחובות, איש חביב ומסביר פנים בעל שם עולמי במחקר זני זיתים.



 פרופסור לביא בכל גווני הזית

נחשפתי לטלטלה הגדולה שעבר הענף כאשר מועצת הזיתים התפרקה. המגדלים הקטנים נותרו לבד במערכה בזמן צניחת מחירים, ייבוא זול, זיופים ועירבובים שיסמרו את הנבטים בתוך הסלט שלכם.

מאז נוסד ענף הזית במועצת הצמחים, ונולד התו שמבטיח ששמן הזית כתית מעולה, טהור, ולא שימש מעולם כשמן מוסכים.

היה אפילו תחקיר בכלבוטק, שמומלץ במיוחד למי שאוהב לשמוע את רפי גינת אומר "לא ראוי למאכל אדם", "כבישה קרה" ו-"שמן גפת" (מילה שחייבים להכניס איכשהו לשימוש יומיומי).





בתחרות זכו בתי הבד "נגבא", "משק הילמן" ו"משק לוין" ליצרנים קטנים, בינוניים וגדולים בהתאמה. 

תודה לנילי ממן, חברתי, על זמן איכות שבילינו בצילומי גבעות בוציות.

* התשובה במהופך
(תיז ןמש) 

זה התחיל כשהייתי בפגישה הדו-שבועית שלי אצל הפסיכולוגית. כאב מציק כזה בכתף שמאל.
אחרי שיצאתי מהטיפול הכאב התחזק, משקל גדול כמו מעך לי את הריאות. הכאב בכתף וביד שמאל הפך חד. הו, הנה, חלומה הרטוב של ההיפוכונדרית שבי מתגשם, הלב סוף סוף עושה סימנים של התקף. נהיה לי קשה לנשום וראיתי כתמים אפורים גדולים. 

זה היה לפני שנה, בגלל זה אני לא זוכרת אם נסעתי בקו 5 או שלקחתי מונית לקופת חולים. בכניסה למרפאה החזקתי את החזה ואמרתי שאני מרגישה לחץ. נתנו לי לעקוף וחיברו אותי לאקג.

הוא דווקא יצא בסדר, ממש ממש בסדר. הרופא בכל זאת רשם לי הפנייה למיון.  הוא ייעץ לא לדחות את זה ביותר מ-24 שעות. "יש בדיקות דם שיכולות לאתר מה שאקג מוגבל בו", הוא ציין.

הכאבים נעלמו יחד עם 2 כדורי הרגעה בבית אבל חזרו כעבור 3 או 4 ימים. הפעם אהוביק לקח אותי היישר למיון.
זה לא הרגיש כמו התקף חרדה. אני מכירה התקפי חרדה. זה היה משהו אחר.
לא קוצר נשימה אלא אבן ריחיים שחורטת על חזה. לזוז איתה זה בלתי אפשרי, לחיות תחתה מרגיש בלתי נסבל. הפעם זה חייב להיות התקף לב, לא יכול להיות שלא.

אבל לא, לא מצאו כלום. שלחו גם לבדיקת מאמץ וגם שם "יחסית למשקל שלך" את ממש בכושר! 

בשבילי זה הספיק. לא רציתי להיות שם יותר, במקום שבו הגפרור וחומר הנפץ נמצאים קרוב כל כך אחד לשני. צריך לשים ביניהם קצת מרחק. אני אמות יום אחד אבל הייתי רוצה שזה לא יהיה בקרוב. לב או לא, חרדה או לא, כשחזרתי לרופאת המשפחה הקבועה ביקשתי גם הפניה למרפאה לייעוץ לגבי ניתוח קיצור קיבה והתחלתי תהליך שנראה כמו הנצח. בסך הכל לא עברה יותר משנה.

נזכרתי בזה היום, בקבוצת התמיכה למשרוולים ומעוקפים. מישהי הרגישה שהיא עומדת להתעלף ולי קפצו התמונות ששכחתי מהשנה שעברה.

זו לא הייתה הבנה איטית, לא שיקולים מחושבים, זו הייתה קריאת ההשכמה ששמעתי, וכך זה התחיל להתגלגל.