אחד הדברים שמצריכים יותר תשומת לב, מנגמלי גלוטן וסוכר, הוא הזמנה במסעדה. בתחילת תהליך הגמילה נמנעתי ממסעדות ובתי קפה או שהלכתי לכאלו שידעתי בוודאות שלפחות אחת המנות שלהם טהרניות לחלוטין. אבל החיים מחלחלים וגם מסעדות נהיות מודעות יותר לעניין הזה של הגלוטן, ובסך הכל אני מצליחה לתמרן כמעט בכל מקום. חוץ ממסעדות אסיאתיות כלומר.

הנוסחא היא ככל שהמסעדה נחשבת ויקרה יותר, כך סביר להניח שיש במטבח יותר דברים שנעשים במקום ולא נסמכים על חומרי גלם מעובדים, ואז הם בוודאות יודעים מה הם שמו ובמה. המלצרים אמורים להיות בקיאים ואדיבים יותר בהליכה הלוך ושוב מהמטבח, במיוחד כי המנות עולות עשרות אלפי שקלות וגם, סביר להניח, שהם יקבלו טיפ גדול יותר. אולי בשנים האחרונות הייתי יותר מדי בביקורות אוכל שבהן הרעיפו עליי תשומת לב מיוחדת או בבתי קפה שבהם ישבתי מדי יום והכירו אותי אבל עכשיו אני רק מגלה שהשירות בארצנו מ-ז-ע-ז-ע בז' הידיעה.

ביליתי אתמול עם גילי אש-תי בבלט (מחול מודרני אבל אני מעדיפה לקרוא לו בלט) ולפני זה ישבנו בדלאל. לכל הדעות מסעדת-חצי-יוקרה עם תפריט ערב מצומצם ורשימת יינות של שאטו צרפתי. המלצרים שם עוטים סינרים אבל מביאים בקבוק סיידר צלול בלי לפתוח אותו כלל ליד השולחן. זה היה צריך להיות סימן לבאות.

בחרתי להזמין את הלברק ומייד המלצרית אמרה שהלברק היום הוא דניס. הם באמת לא כאלו דגים שונים אבל זה מצחיק מאוד להגיד שהלברק שלנו היום זה דניס. אפשר לבקש שהלברק שלי יהיה לוקוס או שזה לא עובד ככה? בתפריט היה כתוב שיש בו קרם כרובית, רוטב שמנת, ומנגולד נמס. ביקשתי מהמלצרית לוודא רק שלא שמים בו בסתר גלוטן או סוכר. לפני שהיא עשתה צעד היא כבר הצטערה שיש שמנת ומכאן שיש בזה סוכר.

פערנו פה גדול כמו דג, לא כי זה לא קרה קודם (המלצר בהפיצה אמר לנו שיש חמאה ומכאן שזה מתוק) אלא כי זה קרה בדלאל. שמנת, כמו שהסבירה לה גילי באדיבות אך בנחרצות, זה בסך הכל חלב עם הרבה הרבה שומן. גם חמאה אגב היא חלב עם הרבה הרבה הרבה יותר שומן. המלצרית כאילו יצאה מזה כשהיא עשתה תנועה של שמה כפית סוכר בתוך השמנת הדמיונית שלה, ואז הלכה כדי לירוק בלברק. סליחה, בדניס.

קשה לכעוס על מלצרים, הם בתחתית שרשרת תעשיית המזון הנצלנית. הם צריכים להיות מתוגמלים יותר טוב, וזה צריך להיות כבוד להיות מלצר במקום שכבוד לאכול בו אבל זו אי הבנה שהרבה אנשים לוקים בה. אם אני אומרת שאני אוכלת בלי סוכר ובלי גלוטן זה אומר שאני אוכלת בלי סוכר ובלי גלוטן. זה לא אומר שאתם עכשיו הדיאטנית שלי וצריכים להזהיר אותי ממנות שיש בהן שומן.

למען האמת, באופן הכי לא צפוי, שומן זה מרזה. רצוי כמובן שהוא יהיה שומן בריא מטחינה, שמן זית, אגוזים, אבוקדו וכו' אבל כשהגוף מקבל מספיק שומן, הוא גם משחרר בקלות את מאגרי השומן שלו ולא נאחז בהם, כמו בחלקיק הזה של חתיכת העוגה שאתן חולקות ואף אחת לא רוצה להיות זו שתאכל את הביס האחרון. מה שנקרא: Fighting Fat with Fat.

היה לי יותר מרגע של נחת כשהגעתי לפסיכיאטר כדי לסכם את השנה האחרונה, מאז שהתראנו לאחרונה. זוגיות קבועה, עבודת חלומות, שינוי אורחות האכילה והתנועה, טיפול מתמשך, תרופות מתאימות - זה שם את כל הויים במקומות הנכונים. עם זאת, זה לא יהיה מוגזם לומר שציון יום השנה הזה מילא אותה פחדים מכל מיני סוגים. כולם ביקרו יחד, מתחרים על תשומת הלב ומשאבי האנרגיה הפנויים שלי.

כמו צללים שאי אפשר להיפטר מהם אלא באור ישיר, האוכל והמשקל באו לרקוד ריקוד שטני. מה אם זה ייגמר בדיוק כשתעבור שנה מיום הגמילה, כמו אחראיות על מכשיר חשמל? מה אם תהיה נסיגה והיא לא תגיע פתאום אלא תזדחל לה מבלי שאעשה משהו בנידון? אנשים שאומרים תמשיכי ככה. אני רואה בעיניים ובמילים שלהם שהם אוהבים אותי ושמחים בשבילי אבל מה זה אומר תמשיכי ככה? או יותר נכון לשאול מה זה אומר אם לא אמשיך? או אם לא ככה?

בימים הקרובים אחסל בבנק את ההלוואות, עם הכסף שקיבלתי מירושת הדוד הרומני. בסוף החודש הבטחתי להחזיר לאמא את כרטיס האשראי שלה. במקביל דיברתי עם חברות שלי, שאינן מרוויחות עשרות אלפי שקלים ואוהבות, כמוני, דברים יפים. באופן ביזארי כולן טוענות שאינן מצויות במשיכת יתר ולא סובלות מתסכול עקב כך. יש להן ילדים ומשכנתאות ובכל זאת הן מצליחות לא לעקוף את ההכנסות עם ההוצאות. בלי להפחית מחומרתו של המצב הכלכלי המתדרדר בארץ, זה כנראה גם עניין של גבולות. לי זה נשמע כמו מדע בדיוני. רק מהפחד שבקרוב לא יהיה לי שפע, אני מגהצת עכשיו בטירוף. הפסיכולוגית משערת שקשה לי לחשוב שיש לי משלי, שאני מעדיפה לתת לאחרים לדאוג ובתמורה לוויתור על נכסים משלי אני דורשת שיעבירו לו מה שאני צריכה, וכמה שאני צריכה, ובכך משאירה את עצמי קטנה ותלויה. אני מסכימה. מי יהיה שם אם אהיה עצמאית? לא יהיה לי אף אחד. זה כבר קרה. הייתי גדולה, יציבה ואחראית ונשארתי לבד. כנראה שבכיתה ד' זה היה מוקדם מדי. אולי עכשיו זה אחרת. אני לא צריכה להסתיר יותר את החלקים המוצלחים כדי שלא ינטשו אותי. החלקים האלו נקברו תחת כשלונות מוזמנים שאני שוכחת לפעמים שהם שם.

מהבוקר אני מרגישה במין טריפ מוזר. דפיקות הלב שלי מואצות, יש לי לחץ מנטאלי בחזה ואין לי מושג מה לעשות. אני פוסעת הלוך ושוב, מחשבת חשבונות, רושמת רשימות, מחסלת מיילים וכל דבר כזה לא רק שלא עוזר אלא מוסיף להדק את שרירי הלסת. מצב הרוח בקאנטים והאנרגיה מפוזרת לכל עבר. אני מאוד רוצה להיכנס לכל אספקט בחיים שלי ולסדר את מה שדורש סידור ובפועל קופצת מנושא לנושא כמו משוגעת, לא מרוכזת, והתסכול רק מתגבר.

אני מרגישה שזה התקף מיקס. יש דבר כזה בהפרעה הבי-פולארית וגם חוויתי אותו בעבר אבל מספיק מזמן כדי לא לזהות את זה מייד. המצב רוח דיכאוני והחוויה היא מאנית. התכוונתי לכתוב פוסט על הנושא החם - על החנות הכי אהובה עלי, ובמקום זה אני כועסת על עצמי על הכסף הרב שאני מוציאה מתוך גחמות וללא חשבון, על דברים שתקועים בעבודה וגם אם לא בגללי בגלל שאני לא מצליחה לקדם אותם. אני מרגישה אשמה כשאני עושה, ואשמה כשאני לא עושה ובאופן כללי בא לי לבכות.