אנחנו קופצים עכשיו קפיצת קוונטום בתוך מרקם הזמן של ירח הדבש, היישר לווגאס ולטירוף של הסין סיטי.
ביום ראשון די מוקדם בבוקר הגענו למלון Excalibur, על שם חרבו של המלך ארתור. ניגשנו היישר לקבלה על מנת להתחנן לקבל חדר לפני שעת הצ'ק אין המוכרזת. אחרי הכל, היינו אחרי עשר שעות של המתנה בשדה התעופה הלא ממוזג של הונולולו ואז טיסת המשך מסן פרנסיסקו במטוס דמוי ססנה, עליו עלינו, ואז ירדנו, כי מישהו שם לב שהמטוס לא עבר בדיקת ביטחון.
השיעור הראשון שלמדנו בווגאס הוא שאין שום דבר שכסף לא יכול לקנות. בוודאי שאתם יכולים לקבל חדר מוקדם, עניין של 20 דולר והוא שלכם. הקבליסטית אישרה שכרגע יש רק חדרים למעשנים. ראיתי את העיניים של אהוביק נדלקות כמציתי זיפו ואמרתי ניחא, העיקר שיש מיטה וכרית, אחר כך נדאג להחליף. פחחחחחחח איך שנכנסנו הדף אותנו לאחור ריח מחניק של עשן שהיה ספוג בהכל: בוילונות הקטיפה, בכורסא המחוררת, אפילו בתקרת השפריץ.
אהוביק לקח את הכסף וברח בשלב הזה, ולא ראיתי אותו ארבעה ימים. לא, לא באמת. ראיתי אותו פה ושם, בעיקר כשהלכתי לחדר פוקר לבקר אותו. ניסיתי להירדם לשעה קלה בחדר המעושן אבל התחלתי להרגיש כמו סלמון. התקשרתי למרכזיה ושם כמובן הציעו לי לשדרג את החדר למגדל המחודש. ארזתי את עצמי והזמנתי את הבלבוי, משתי מזוודות בתחילת הטיול התרחבנו כבר לשלוש, ולא היה סיכוי שאצליח לגרור את כולן לבד. אהוביק, להזכירכם, נעלם לבלי שוב. תיארתי לעצמי שהוא ייגש לקבלה לברר לאן נעלמה כלתו ואיתה כל מיטלטליו. כך הוא באמת מצא אותי.
לגמרי במקרה יצא שהבלוגרית האגדית גנצו (או בימבלונת בבוסטון) בדיוק סיימה מסע טירונות בין הפארקים הלאומיים עם אמא שלה, והן הגיעו ליום וחצי מנוחה במלון שממוקם בדיוק מולנו "ניו יורק-ניו יורק". למרות שזה נשמע קל, מה כולה לעבור את הכביש, למצוא אותן לא היה קל בכלל. קודם כל יש לעבור את כל קומת הקזינו במלון שלנו, שלא רואים משום מקום את סופה, לעבור גם את קומת הקזינו שלהם, שהיא בכלל מסנוורת ואז לצאת באחת משמונים היציאות של המלון ולעשות את דרכינו לעבר רגלי פסל החירות.
אלו לא הרגליים היחידות אליהן עשינו דרכינו. לאחר הפגישה המרגשת הוחלט יחד לנסות את הבופה הנחשק של מלון הבלאג'יו. עניין של שניים, שלושה, שבעה(!) מלונות צפונה, הגענו להר רגלי סרטן השלג, האטרקציה המרכזית בבופה של הבלאג'יו. סרטנים יש לכולם אבל רק בבלאג'יו הרגליים כבר חצויות כדי שלא תצטרכו להתאמץ לפצח אותן. היו שם גבעות של שרימפסים שאינן נגמרות לעולם. בניגוד לדעה קדומה שלי, שבופה זה הזבל של האוכל, לא כך בבלאג'יו ולא כך בכל הבופאים בהם היינו בווגאס. היה שם קובה ביף, וברווז קונפי ובר סושי, וחלון שלם של קינוחים ללא סוכר ומכונת גלידה והכל נראה טוב והכל קורא לך מרגע שאתה מתיישב ועד לרגע שאתה קם לעוד סיבוב.
בסיום סשן האבסה מלאה, כשכרסנו בין שינינו, שאלו בנות החן איך בעצם משחקים במכונות האלו, שיש להן בעיקר הרבה כפתורים מהבהבים ולרוב נעדרו ידית צד שמושכים בה ושומעים את צלילי הכסף הזורם. אהוביק הכניס לצורך ההדגמה שטר של דולר למכונה ולחץ על max bet. המכונה התחילה להבהב והחלון של הקרדיט התחיל לעלות, 1,2,3,4,5 דולר ועצר ב-20. סחטיין על ההדגמה.
המזרקות של הבלאג'יו היו אפילו עוד יותר מהממות. חשבתי שראיתי אותן בסרט אושן 11, 12 וואטאבר, אבל מסתבר שבמציאות המים מושפרצים גבוה יותר, חזק יותר, ובאופן מתואם יותר למוזיקה משאפשר לדמיין. כשנגמר מופע, הטיפות הקטנות שהרוח נשאה נופלות על ראשי הצופים כגשם דקיק של אכזבת הסיום.
הבחורות האמיצות שהיו עימנו המשיכו הלאה להר הגעש המתפרץ במיראז' ואנחנו חזרנו הביתה, למלון, לישון. כלומר אני חזרתי לישון, אהוביק חזר לישון בשבע בבוקר, כשנסגר שולחן הפוקר האחרון. הוא עתיד להתעורר באחת וחצי בצהריים, רק כדי להיות ראשון בשולחן הראשון שייפתח.
את יום המחרת ביליתי בעיקר במנוחה בבריכה, במתחם קטנטן של חמש בריכות שגודלן המלא משתווה כנראה לכנרת. החיים ממש קשים. הרגשתי הרוסה וריחמתי על עצמי בחדר מול הטלוויזיה. עד כמה שאפשר לרחם על עצמך מול הטלוויזיה האמריקאית. את תגובת אהוביק לא ניתן היה להשיג ולכן עברתי לשלב ב': קניות מאסיביות באווטלט הגדול, שנמצא בערך חצי שעת אוטובוס מהמלון.
אני לא מחשיבה את עצמי כשופרית מצטיינת בחול, להפך. אני שופרית הרבה יותר טובה בארץ, כשאני במצב הרגיל שלי, לא באיזו הזיית חול שבה נדמה לי שכובע עם פירות ישמש אותו נפלא בחופי תל אביב. אני אודה ולא אבוש שגם אני נתקפתי בקדחת מותגית באווטלט וחפרתי בערימות כאילו אין מחר. היו דברים בחיסולים מדהימים, היו דברים שככה ככה. אכלתי בבופה של הסי פוד, שהיה מדהים כמו-אבל-אחרת מהבלאג'יו. אחר כך התחיל לרדת מבול וזה אווטלט פתוח אז נתקעתי בחנות של sportisac איזו חצי שעה, במהלכה הצלחתי לדוג את הפריט הכי-לא-נורא-יקר-ומכוער. כדי לסיים את היום באווירה אופטימית סטיתי הרחק מההרגלים התזונתיים שלי והזמנתי מילקשייק פאדג' שוקולד ומנטה עם קצפת מה Fudgery. אללי איזה שוגר ראש מטורף קיבלתי. עיר החטאים או לא?
חזרתי למלון ובאתי לבקר את אהוביק עם מלאי של שקיות, רובן אגב בשבילו, כי היו באווטלט הרבה יותר מותגי ספורט וגברים ופחות מדי דברים יצירתיים בשבילי, אני פחות מתחברת לבייסיק האמריקאי. במצב רוח הזה סוף סוף אזרתי אומץ להתיישב בשולחן הפוקר של אהוביק בלי לפחד מהכרישים. עכשיו, שולחנות פוקר, רק מזה אפשר לכתוב פוסט שלם: על הרציניים, על המעצבנים, על הבריונים, על הבחורות (מיעוט אבל יש) על המשועשים, על אלו שלוקחים את זה קשה, על הישראלים, על הדילרים. בקיצור ביליתי גם אני לא מעט ליד שולחנות הפוקר עד שנהיה אמצע הלילה ופרשתי, כשאהוביק מגיע בשבע בבוקר עם רווח של איזה אלף דולר.
בואי, אם את רוצה להתחתן אז עכשיו, אם אני הולך לישון לא נגיע לזה, אהוביק מזהיר. בטח שאני רוצה להתחתן, זו הפנטזיה שלי להתחתן בווגאס באיזה drive thru, רצוי הכי עלוב שנצליח למצוא. נסענו במונית צפונה, לאיזור שיש בו רק שני דברים: כנסיות וחנויות מישכון, כך שאפשר לצאת מטקס נישואין ומייד למשכן את הטבעת כדי לשחק עוד פוקר.
קיבלנו במהירות שיא אישור נישואין ממדינת נוואדה וביציאה נתקלנו באופן מקרי לחלוטין באיש גבוה ושחרחר עם פלאיירים ביד. החלטתם איפה אתם הולכים להתחתן? לא הודינו. אז הנה יש לכם פה מעבר לפינה אתם יכולים להתחתן ב-50$ בלבד. לקחנו את הפלאייר וצעדנו פנימה. הפקידה המנומנמת הייתה צריכה להעיר את הכומר ובינתיים הכניסה אותנו לחדר של 2X2, לא יותר גדול מארון ממוצע, עם פרחים מפלסטיק. שנינו טרוטי עיניים, לבושים בלויים ומחכים לכומר. אפשר היה שלא להיקרע מצחוק?
הטקס עצמו, הדברים שנאמרו כלומר, היו ממש יפים. לא שאני זוכרת משהו אבל הכומר שאל אם אנחנו רוצים את האל בתמונה. לפי זה שבאנו מישראל הוא כבר ניחש שלא נרצה את ג'יזס קרייסט אבל הוא לא ידע מה לגבי אלוהים באופן כללי יותר. וויתרנו עליו, היינו שם רק אנחנו, שנינו, הכומר, והעדה הפקידה בחדר הסמוך. מינימליסטי במ' הידיעה. למען הרישום, הדוקומנטציה, והחתונה במקום ההמוני ביותר על פני כדור הארץ.
למחרת היה היום האחרון שלנו בווגאס, שיחקנו פוקר כמובן, אני חטאתי בסינבון מושחת במיוחד שנקרא middle of the bun על משקל top of the muffin, כלומר רק האמצע של עוגת שמרים חמה, עליה מוזלף קרם קרמל מלוח. באמא שלי, סוכר זה הסם הכי קשה שיש.
גיליתי קצת מאוחר את ROSS (ואולי טוב שכך?) רשת חנויות עודפים אמריקאית שבה המחירים ברצפה של הרצפה. בחצי יום הספקתי למלא שתי שקיות ענק של הכל מכל וכל וזה עלה לי קצת יותר מ-200$. יש לי משם שמלה סגולה של ניין ווסט באיזה 25$, הסוודר הראשון של העונה, בגדים של קארטרס לכל האחיינים התינוקיים, טייץ מעולה של קלווין קליין, חלוק חורף מפנק, טרנינגים ותחתונים לאהוביק וכמובן שהיה גם צריך להכניס את הכל לשלוש המזוודות המתפוצצות, אז הייתי חייבת לרכוש את הרביעית. אללי, ארבע מזוודות ועוד לא הגענו לניו יורק גדמט!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
kuksta
לחקור את השומן והאכילה שלנו בלי להתבייש ולהסתיר. לחוות את הכאב והבדידות, את הכיף והשחרור וביחד פשוט להרגיש טוב יותר ולא להיות חסרת אונים.