היום הזה מסתמן כאחד מהימים האלו שבהם מספיקים לסגור פינות שנדחו בכמה חודשים. הנה כמה דברים שהספקתי מהבוקר (ועוד בשעון חורף):

1. קבעתי תור למרפאת שיניים (למחר)

2. שלחתי פקסים לשני מוסדות ציבורי (הביטוח הלאומי וביה"ח תל השומר)

3. דיברתי עם נציג ועד הבית בעניין תמ"א 38, ועם ההורים של אהוביק כדי שיחתמו על משהו שקשור לתמ"א 38**

4. קבעתי תור לבדיקות דם

5. שלחתי הודעה לתזונאית שעובדת עם מנחת קבוצת התמיכה במשרוולים כמוני

5. הלכתי עם הכלבה, שתיתי שני כוסות מים, וקפה אחד, הוספתי 2 דברים כיפיים ביומן הסלולרי, בדקתי את המצב בבנק (לא נכנסו המליונים שאני מצפה להם), אכלתי ארוחת בוקר, קיבלתי מחזור ואני כותבת פוסט.

* בהיבטים מסויימים מוקדם עדיין להספיד את מכשיר הפקסימיליה. הרשויות אמנם עוברות שינויים בתחום השירות לאזרח, אך גם אחרי 20 שנה בהם המייל הפך לחלק בלתי נפרד מחיינו, הן מתמהמהות להכיר בו באופן רשמי. הן כן מכירות בפקסימיליה, טכנולוגיה מהפכנית בשנות ה-80.

כמעט תמיד אפשר לשלוח לשלוח בפקס דפים מודפסים, מנוסחים ברשמיות, להסדרת ענייניכם. אם אתם רוצים לצאת בחיים, כשזה נוגע לבירוקרטיה, עשו לעצמכם טובה וקנו מכשיר משולב כזה של פקסורקמדפסת. זה עולה 500 ש"ח אבל הערך שלו, כשמדובר בבריאות הנפשית, לא יסולא בפז (או בראשי דיו לצורך העניין).

** עם כל זאת, הסיכוי שייעשו בבניין תמ"א 38 ב-5 השנים הקרובות, עדיין שואף למינוס אינסוף.

המשימה הבאה שלי היא לפתוח חשבון מוכרת באיביי, כדי לעשות את המליונים שחסרים כרגע בחשבון הבנק. חשבון פייפאל כבר פתחתי.

רציתי לכתוב קצת על האכילה והקיבה אבל לא כל כך הצלחתי להתרכז כי אני לא מפסיקה לזמזם את השיר שבכותרת. ואז מישהי כתבה איפשהו שהקליפ של השיר "סקינופובי". הלכתי לראות, ועכשיו אני גם לא יכולה להוציא אותו מהעין.

זה לא קרה לי מאז שא.ב. סוקרטס הרס לי את החיים עם הקליפ של SIA ומפה לשם נהיה לי כבר פוסט מוסיקלי.

ברדיו של האוטו היא נשמעה שחורה מלידה. בהאזנה בלתי מזויינת שמעתי כמה "בוטי, בוטי", שמקושרים עם האנטומיה של הבגאז', האהוב כל כך על ניקי מינאז'.

הבימאית של הקליפ (פאטימה רובינסון האפרו-אמריקאית) הצליחה לשחק עם הפער שמרגיש כל מי ששומע את השיר, ויצאה אמירה מעניינת ומשעשעת לגבי יחסי שחורים-לבנים, נשים-גברים, שמנות-רזות. 

האווירה של הקליפ פסטלית, מין חלום פרברי אמריקאי של "עקרות בית נואשות" שבו הילדות טובות, ואהבה היא שאיפתן היחידה. בפרבר הכה האמריקאי הזה הכל בצבע מסטיק רך, מלא פרחים וכלים נאים. מוזר פתאום שברקע יש רקדניות שחורות, וגם הן לבושות כבובות בארבי או רקדן שמן כנער קולג'. הגיבורה בהירת עור אבל רגע, בעצם היא שייכת לציבור מדוכא אחר של נשים מעל מידה 2.

על פניו זה שיר "נערות גדולות אתן יפיפיות" קלאסי, ההופך את התפקידים ודוחף את הדוגמנית הרזה הצידה, ועושה את זה עם קאץ' פרייז מוצלח פלוס פלוס: "כל סמ"ר שלך סבבה, מלמטה עד למעלה". לקאץ' פרייז, אגב, יש קטע ריקוד משלו, עם פוטנציאל להפוך לתנועת גאנגאם סטייל חדשה (ראו הוזהרתם).

צלילי הבאס מרפררים ל ASS ואני גם חושבת ש TREBLE זה בעצם ציצי. אם ניקח את הביטוי השגור TITS & ASS או אפילו הקיצור T & A עם האווטפיטים הילדתיים בקליפ, נראה לי שיש פה התחכמות חמודה מהאומה שהפכה את ה FUCK ל FUDGE. אחר כך השיר מפיח תקווה באחוות הנשים עם "אמא אמרה לא לדאוג בענייני גזרה", שהוא סוג של חזיון תעתוע ביחסי אמא-ובת, ומתרסק ב"כי בנים אוהבים לתפוס משהו במיטה". כאילו הסיבה היחידה שלך לא להרעיב את עצמך זה כי בסתר גברים אוהבים שמנות. פחחחח

מה שאני הכי אוהבת בילדה בת ה-20, מייגן טריינור, זה לא זה שהיא רוכבת על העצמת נשית כדי לטשטש את הלסת המרובעת שלה, או את זה שהיא פקאצה אמריקאית טיפוסית. אני אוהבת לשמוע אותה בגלל את ה-S וה-T השורקות שלה. לא הקצב המגניב, הבאס המטריף או הקליפ המעיף - חוסר שלמות זה הדבר שהכי נחוץ לנו היום. מתולתלות ובעלות שיער קצר על שערי מגזינים? וולקאם!

נ.ב. מתי התאומות מלול הפכו לשלישייה?