בנובמבר לפני שנה הייתה מלחמה, לא יאמן כמה מהר היא נשכחה. הנה כאן אני באזעקת הטילים על תל אביב, שתפסה אותי בדיזנגוף סנטר, באמצע קניות למלתחת החורף. זה היה נורא, אני לא רוצה להיזכר בפחד, אפילו שהיה גם נחמד לפגוש את השכנים באזעקה אחרת בחדר מדרגות ובפיג'מה. אבל אם הייתי צריכה לבחור הייתי מוותרת על החוויה, לא בגלל השכנים, בגלל המלחמה.

נדמה שהחורף באמת הגזים השנה עם השביתה האיטלקית שלו, אבל במבט לאחור מזג האוויר לא כל כך שונה. רק השבוע הוצאתי את שאריות החורף במהלך שחצי מאמין לחזאים וחצי רוצה כבר להתעטף במעיל הורוד. בוניגוד לפוסט שבו נפרדתי לפני שנה מבגדי החורף הקודמים, שכבר היו גדולים עליי בשתי מידות, השנה רוב בגדי החורף מתאימים לי ונראים עליי אותו הדבר. כלומר הייתה זו שנה של שמירה על משקל, קצת ירידה, קצת עלייה, קצת נדנדה אבל בקטנה, במספרים חד ספרתיים. זה מעודד מאוד עד מצויין ובכל זאת אני אחוזת פחד להעלות את הכל חזרה.

בשנה שעברה הייתי תחת גמילה מסוכר ומגלוטן, זה ממש התאים לי להוציא את שני המרכיבים האלו מהתפריט, הרגשתי מזוככת מהחומרים הממכרים, הייתי מאמינה אדוקה ומאוד דייקנית. השנה כבר בקיץ חוויתי משברים ולפני החתונה ובירח דבש סטיתי לגמרי מהמסלול. ניסיתי לחזור אליו בטיפולי גמילה חוזרים ועברתי חודשיים של התוכנית האינטנסיבית, שבה כמעט ואין מקום לפחמימות. זה רק זרק אותי לאכילה הכפייתית ולהרגלים הישנים כאילו כדי ללמדני שדרך האמצע עדיפה עכשיו.

קבוצת התמיכה והעזרה העצמית שהצעתי כאן לא יצאה אל הפועל. מלבד פנייה הססנית של חברה שהביעה תמיכה לא הייתה פנייה נוספת, לא כאן ולא בפייסבוק. עכשיו אני אוספת את הכוחות והתחלתי תוכנית ארוכת טווח, בליווי אשת מקצוע סופר מעולה וסופר יקרה, בגישת נון-דיאט. כשאני מסתכלת על היצירות שבישלתי כאן אני קצת מקנאה בעצמי, שכן ההשראה להכין לעצמי אוכל הלכה לטייל ותפריטי שחון במיוחד בתחום הירקות. כנראה שהגוף צריך זמן לפיצוי ואני עוד אחזור להתאזן ואף להכין שוב אוכל.  

כמו בשנה שעברה גם החודש התעסקנו המון בדירה, היה איטום וזיפות של הגג, החלפנו שיבר, יכול להיות שנצטרך להוציא צינור ניקוז מחוץ לבניין ולהתחלק עם שאר הדיירים בצד שלנו בעלות לא קטנה. ככה זה כשגרים בדירה ישנה. רוב השנה היא עמדה למכירה בסכום גבוה מהמחיר הריאלי שלה. שנינו לא היינו וגם עכשיו לא בטוחים שאנחנו רוצים לעזוב, למרות שהיא קטנה, בקומה רביעית ובבניין שבנוי מצדפים, היא הבית שלנו ונעים לנו פה. מכונת הכביסה בת שנה ואמא של אהוביק נתנה לנו את המתכון המושלם שלה לשילוב בין מרכך לאבקה/ג'ל, שעושה בגדים שבא ללבוש.

אבל הכי משמח זה הטרו סטורי הזה: היום נסעתי עם אהוביק מחוץ לעיר והוא ביקש שאני אנהג.
למה? לא בא לך לנהוג? שאלתי
את באמת נוהגת מעולה. הוא ענה
מסתבר שמעגל הטרור המוטורי נשבר.

תמיד אומרים שמקרים של הטרדה מינית קורים ברובם המכריע בסביבה מוכרת ולא בסמטה אפלה, ובכל זאת הפחד יוצא בעיקר בחושך. בבית אני מרשה לעצמי להוריד את ההגנות, להרגיש בטוחה, לתת אמון באנשים שסביבי, שיגנו עלי, שישמרו מכל רע. בשישי האחרון זה לא קרה.

נסעתי לרחובות עם אהוביק לארוחת ערב אצל ההורים. ארוחת שישי מסורתית וקבועה, רק ארבעתנו. כבר בכניסה הופתעתי למצוא שם שני גברים בגיל של ההורים שלי. לא הכרתי אותם. ראיתי את אבא מאוד נלהב ומתרגש, מספר בעיניים בורקות שאלו חברים שלו גיל 15, שהם לא התראו כבר 45 שנה. אמא שלי, לעומת זאת, נראתה עצבנית וחסרת מנוחה, צל העיב על פניה. 

"הנה תכירי, זה חבר שלי ואל". נשיקות היכרות והופ חיבוק בלתי רצוי מלווה בריח אלכוהול ובמילים מקוטעות. "הוא קצת שיכור" כוס נשברת במטבח ואני מתרחקת לשם, עוזרת לאמא שלי לטטא וכועסת עליה על ההפתעה המאוד לא נעימה לערב המשפחתי. אני מסתובבת לאחור ונתקלת בו שוב. הוא מחבק אותי בכוח. אני מתרחקת, בשוק, עדיין מחייכת. בדרך לסלון תוקף אותי הכעס והרצון ללכת משם מייד. אני לוקחת את התיק וצועקת "אבא, הוא נוגע בי, אנחנו הולכים". דמעות פורצות מעיניי. הלם והס מושלכים בסלון. 

אני מרגישה נורא, אני רוצה לברוח, אני בעיקר רוצה שהוא ייעלם, אני בלחץ, האינסטינקט הוא לברוח. אהוביק נעמד לצידי, השיכור הזה מנסה להגיד שהוא מכיר אותי כילדה ושזו הפעם הראשונה שהוא רואה אותי כאישה בוגרת. הפה שלו מתנצל אבל העיניים שלו זימתיות, עוברות לי על הגוף מלמעלה למטה. במקום להיצמד לאהוביק אני בורחת למטבח ומתיישבת בפינה הכי מרוחקת, הוא רודף אחריי וכורע ברך מתחנן לסליחה. אני קמה כדי להתרחק ממנו שוב והוא עוצר אותי עם הידיים. זו כבר הפעם השלישית. אני חשה גועל וכליאה. הופקרתי, אני יודעת שאני חייבת לא לתת לו עוד צ'אנס להתקרב אלי יותר, לא כדי להתנצל, לא כדי להסתכל, פשוט לא! אני בורחת לחדר שלי בבית של ההורים. רק שם אני מרגישה מוגנת ורחוקה מספיק. אמא ואהוביק מציבים סביבי חומת הגנה.

אם משהו כזה היה קורה מחוץ לבית סביר להניח שזה היה משפיע עליי הרבה פחות. בבית של ההורים שלי זה תפס אותי לגמרי לא מוכנה, התערבב עם קולות שאומרים "אל תעשי עניין, אל תפגעי ברגשות האורחים, הוא בסך הכל שיכור, זה בעצם לא קרה". שלל הכחשות מטשטשות וכעס טוטאלי על זה שאף אחד לא שם את הגבול הזה במקומי, שלא שמרו עליי מספיק. ההלם מכך שהטרדה מינית גופנית בוטה יכולה לקרות יחד עם האנשים שאמורים להיות לצידך בכל, מערער את הביטחון כליל.

אני נותרת עם כעס גדול על ההורים שלי. ראשית שהם לא אמרו לי שיש להם אורחים נוספים, שלא נתנו לי את הצ'אנס להגיד אם מתאים לי או לא מתאים לי לבוא בפורום כזה. "הם באו מניו ג'רזי, הם היו אמורים לבוא להגיד שלום לכמה דקות וללכת" טוען אבא. אבל הם לא הלכו והם שתו לשוכרה ומעבר למידה כלשהי של שליטה עצמית. ברגע שאמרתי שזה לא נעים לי שהוא נוגע בי, אני כועסת שאבא שלי לא העיף אותם לכל הרוחות ומכל המדרגות, להפך, הוא ניסה לפשר, להסביר שהוא לא מתכוון לזה, שהוא שיכור, שהוא בנאדם טוב ועוד ועוד. זה לא להתייצב לצידי מבחינתי, זה להיות נגדי, להיות רכיכה, לטשטש ולהכחיש את מה שקרה, את אי הנעימות שחוויתי בביתו. 

הכעס הזה על מי שהיו אמורים לשמור עליי לא יצא בזמן אמת, הוא יצא אחר כך. על עצמי. רציתי לעשן, להסניף, לשתות, לשכוח, רציתי מוזיקה חזקה, להפסיק לשמוע את הכעס מהדהד לי בראש. תחושת ההקלה הראשונית הגיעה רק כשסגרתי את חלון האוטו על האצבעות שלי, כמה פעמים ובכוונה. הכאב הגופני האיץ את הגוף לשכך את כל הכאב. הכעס שינה צורה לרעל בתוך הגוף שלי. הנשיות הפכה לי לרועץ. הפחד להיות נוכחת כאישה השתחזר. התחושה המוכרת שאת הגוף יש לטשטש, להסתיר בשומן ילדות, את הכעס יש לדחוק למטה, רצוי עם אוכל או סמים.

אני אישה בוגרת, חזקה, מוגנת, נשואה, כבר לא ילדה בת 12 בחדר של אופטומטריסט פדופיל מניאק כלב, ובכל זאת זה קורה גם לי, ובמקום שבו הייתי הכי פחות מצפה. 

היום אזרתי את האומץ להגיד לאבא שאני כועסת עליו, הוא לא הצליח לשאת את הכעס הזה והטיח בי דברים קשים בחזרה. ובכל זאת, העובדה שאמרתי והתייצבתי חיזקו אותי. למדתי שאני יודעת להגיד די, יודעת מתי לא נעים לי ומה הגבול שלי. עכשיו אני גם יכולה להביע את הכעס, בזמן-כמעט-אמת. אני רואה את זה כצעד קדימה.

בזמן האחרון אני מרגישה שההתלהבות שלי מתוכניות ריאליטי בשפל שלא היה כמותו. לא "אקס פאקטור" ולא "הכוכב הבא" מצליחות לגרום לי לשמוע זייפנים מתעללים בשירים. מה רבה הייתה הפתעתי כאשר נוכחתי שהבעיה היא לא הז'אנר ככלל אלא המחסור בריגושים וחידושים. כך נפלתי על "הכפר" - הריאליטי החדש של ערוץ 10 בהנחיית בוקי נאה (פליליסט, אליל מין ופליט הישרדות VIP בעצמו), והתמכרתי.

מה שאני אוהבת בכפר (איך באמת לא חשבו על זה קודם?) זה שהמשתתפים לא זרים אחד לשני או תלושים מסביבתם הטבעית. בכפר הם באים כמשפחה (אם כי, לתשומת ליבכם, משפחה זה עדיין רק 2 הורים ו-2 ילדים בוגרים). זה מעניין לראות את הדינמיקה המשפחתית ולגלות כמה כל משפחה אומללה על פי דרכה.

התפאורה היא פארק תמנע וגם זה שינוי מיערות גשם, איים טרופים, נהגי מוניות מעצבנים או בתים מעוצבים יתר על המידה. את הגושפנקא לפורמט חדש חותמת אווירה ציונית של ראשית ההתיישבות בארץ ישראל. נשמע מעיק וחינוכי אבל האמת היא שזה די מצחיק וגם אותנטי למראה. אפילו בגדי החלוצים נראים סקסיים להפליא באופן גיקי-היפסטרי שכזה.

חמש המשפחות שנבחרו הן פוסטר של השד העדתי בבקבוק, שאמנון לוי הטריד לאחרונה. מהצד המערבי ניצבות משפחת הימלמן הצפונבונית ומשפחת שוובר הקיבוצניקית הצברית, שהם החביבים עליי במשחק. בפינה של המקופחים אך הגאים יושבים משפחת דיגמי (הידועה גם בכינויה משפחת סופרנו). אביה של משפחת אזולאי מגדיל לעשות וכאילו נלקח מרימייק של סלאח שבתי, למרות שהוא בעל פיצוצייה בכיכר רבין. באמצע נמצאת משפחת זנד, שהם לא זה ולא זה או גם וגם אם תרצו. כמו שנוהגת גם כותבת שורות אלו, הם מתחברים למשפחות המזרחיות החמות והמחבקות. 

ראש הכפר והמנחה של התוכנית, בוקי נאה האייקוני, גונב את ההצגה עם משפטי ה"שורו, הביטו וראו", "קומו חברים לעמל יומכם"  או סתם "היידה". בשני בערב הוא לקח את משתתפי התוכנית באוטובוס הפלילי שלו לסיור בחצר האחורית של תל אביב. מלבד המשפחות המורחבות, אנשי הפקת התוכנית, צוותי צילום של ערוץ E וגיא פינס, הצטרפו אלי למסע גם WogaRox, המלכה הזאת, רומי ומאיה.

אז איך אנשי הכפר במציאות? טוב, לא כולם היו. משפחת שוובר למשל לא שלחה נציג (הם בטח צריכים לקום מוקדם לחליבה) וכך פספסתי את סיגלית שוובר - הקמע הרשמי של הכפר. ממשפחת הימלמן הגיעה רק שוהם הימלמן, סטודנטית צעירה לפיסיקה שהמצלמה אוהבת, יחד עם מה שנראה כמו החבר שלה, ואחותה הקטנה. נו, אשכנזים מתנשאים. שוין.

שאר המשפחות הגיעו בהרכב מלא ואף מורחב. דודי דיגמי, שהגעתו לסיור היא אירונית אם לא אבסורדית, נראה פחות שרירי מאשר על המסך. האמא, דניאלה דיגמי, הייתה גם היא פחות מפחידה. הפרצוף הרציני השתנה לעיתים לדמעות אמיתיות שנבעו מסיפורי החלכאים והנדכאים שפגשנו. למרות שבזמן צפיית התוכנית רציתי שתודח, אחרי שפגשתי אותה נורא חבל לי שלא אראה אותה לוקחת חלק במאבק המשפחתי. קארין דיגמי, הבת והאחות שנזפה בנו על זה שתפסנו את המקומות השמורים שלה באוטובוס, התחבקה רוב הערב עם שרוליק לבית משפחת זנד. אם בערוץ 10 לא חשבו על זה עדיין הם חייבים להיות זוג ב"היפה והחנון VIP". לגמרי אפשר לתפור סביבם תוכנית.

את הסיור התחלנו בשפך הירקון, שם הזונות כבר לא זורמות לים (אלא אם נשפכו או התאבדו) והמשכנו לעבר נמל תל אביב כדי ללמוד על נסיונות החיסול של רוזנשטיין, פריצת כספות, זיונים בשירותים ומציאת גופתה של הילדה רוז פיזם. המשפחה הכי כיפית לכל הדעות התבררה כמשפחת אזולאי, על בנותיה היפות עדן ודורין, אמא שושי המהממת ואבא שוקי, שלא התלהם או התבהם כלל, בניגוד לדמותו המצטיירת בתוכנית. כנראה שזה היה הרעב והמחסור בריבה שהפכו אותו לאיש השנוא בכפר. במציאות הוא חתול מתוק ורגוע למדי. 

בהמשך אכלנו בחדר אוכל של מלון שקר כלשהו ארוחה שדמתה יותר לחגיגת בר-מצווה בשנות ה-80 קומפלט עם הצלי והרבע עוף. גם הקינוחים פרווה היו בטעם קרמבו, רק בלי הקטע של הביסקוויט והציפוי. איכס.

כנראה שהמטרה הייתה להיפטר בהמשך מהאוכל כי נלקחנו למועדון הבורסה, שם צפינו בהרצאה בתחום הביולוגיה המולקולרית. סתם, לא, צפינו בעצב בבחורות עם חוטיני רוכבות על אשמאים זקנים שתופסים להן בציצי. עמנואל, סטודנטית למשפטים המסתתרת מאחורי מסיכה, ישבה על הבמה והסבירה לנו על הכושר שנדרש כדי לרקוד על עמוד (שבועיים אימונים בלבד) על שתי הדקות של תנועות זיון שהן עושות על לקוחות ובתמורתן מקבלות שטר של 20, על גבולות המגע ועל כמה שזו בעצם עבודה כמו כל עבודה ושאף אחד לא הבריח אותה מעבר לגבול והכריח אותה להתפשט מול קהל. הרגשתי שאני נחנקת ורציתי רק לצאת משם. 

המוסד הבא היה הרבה יותר ידידותי, ירדנו למרתף של הדאנג'ן ולמרות שהמגמה הייתה לא לגעת בשום דבר מחשש שיקפצו עלינו נוזלי גוף, בסוף יצא ששיחקנו בכל המתקנים (נדנדה, עמוד, לולאה מרחפת, צלב קשירה וכיסא עינויים). בוקי הדגים על שפחה, שלא רצתה להצטלם אך הופיעה בפנים חשופות, את האיזורים בהם מותר להכות ואת אלו שיכולים לפוצץ למישהו כלייה. כאן פרקנו על עול. אני נתפסתי עם חסם פה ואילו יונתן לבש מסיכת עור. שכה יהיה לי טוב.

האתר האחרון היה גם הקשה ביותר. סיירנו בתחנה המרכזית הישנה, מקום שבו לא הייתי אולי עשר שנים. על המדרכות היו מוטלים נרקומנים בשלבים שונים של קריז ובוקי פירט על מוסדות המין בחמישים שקל, שזה מה שמחפש כל מי שיורד עם הרכב במורד רחוב הגליל. השיחה הבאה התנהלה עם טרנסקסואלית נרקומנית שסיפרה על מעגל הסמים ולידה הדגימה קולגה שלה סוטול מתקדמם. המחזה היה קשה ונוגע ללב. בוקי שמדבר אוטוסטרדה ומרתק את הקהל במשך יותר מ-6 שעות(!!!) משלם לכל מי שמשתתף בסיור שלו וכך גם הפרוצות קיבלו 100 ש"ח על זיוני השכל שלו. אך הסצינה שקרעה לכל האוטובוס את הלב התרחשה כשבוקי קרע שטר של 100 ש"ח מול פניה של נרקומנית שאיחרה להגיע לסיור. בוקי קרא לזה אקט חינוכי ולמקום שבו זה התרחש "משולש המוות". 

בדרך חזרה לחניון רידינג האוטובוס היה שקט. אחרי שצחקתי כל הערב, נדבקה לי לנפש הצחנה של התחנה המרכזית. כולם שאלו "איך מגיעים למצב כזה בכלל?" אבל מה שהם התכוונו לשאול זה "איך לעזאזל עושים שאף אחד שאני מכיר לא יגיע למצב כזה?".

אני ראיתי את העיר שלי במבט מהתחתית וחזרתי באופניים לאורות בוגרשוב בתחושה שהעיר הזאת קשה מתחת למעטה התיירותי, והיא הופכת את האנשים שבה לקשים.

התחלנו בראשית הציונות וסיימנו בביוב של העיר הגדולה, חתיכת סיבוב ללילה אחד. 
 

והנה אני עם משפחת אזולאי מימין ונציגי משפחת הימלמן משמאל: