ראיתי לאחרונה שני סרטים. הראשון בקולנוע, "נעלמת" של דיוויד פינצ'ר עם בן אפלק. חוץ מהעובדה שזה אחד הסרטים הגרועים של דיוויד פינצ'ר (מועדון קרב בין השאר) מה שהוא הזכיר לי זה סרט ישן עם ג'וליה רוברטס כאישה מוכה ועוד סרט עם הריסון פורד שאשתו נעלמת. מלבד זאת בן אפלק והשחקנית הראשית מתחרים ביניהם מי השחקן הכי גרוע אי פעם, לידם אפילו ניל פטריק האריס נראה כשחקן שייקספירי. בכל זאת זה לא היה בזבוז שלם של הזמן שלי, כי הייתה גם מטאפורה קיצונית לגבי חיי נישואין ועל כמה נזק הם יכולים לגרום אם לא שמים לב. אני מרגישה שהמודעות בחיי הנישואין, למרות קשיים שנראים בלתי עבירים, הופכים אותי לאדם טוב יותר לעצמי, לסביבה, לבעלי. קשר אמיתי ומחוייב זה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים ואולי גם החשוב ביותר.
הסרט השני היה "חייו הסודיים של וולטר מיטי" הערב. אני די בטוחה שלא אעשה ספויילרים בפסקה הבאה. יש לי מין כוח על שכזה, לא לעשות ספויילרים לסרטים או ספרים או דברים. בכל מקרה וולטר מיטי הוא בנאדם מגניב, שאיבד חלק מהמגניבות שלו בגלל הנסיבות אבל בפנים הוא עדיין מגניב והנסיבות יוצאות הדופן החדשות מכריחות אותו לחזור ולעשות דברים שיש בהם מעט ביטחון והרבה יופי. אולי בעצם הרבה ביטחון והמון מקריות ותהליך של שיחרור מהעולם התאגידי. זה מזכיר לי חברה שטסה לנורווגיה כי שם היא מצאה אהבת חיים ואז היא עזבה את תל אביב כי היא מאוד יקרה ועברה לאשקלון אבל הוציאה את הכישרון והיא עושה את מה שהיא באמת רוצה ואת מה שהיא הכי אוהבת וטובה בו.
בין שני הסרטים הייתי בסדנת יצירה חופשית של חגית, שהיא ישרא-בלוגרית אלילית. בניגוד לסדנאות יצירה מקובלות, חגית אירגנה משהו שנקרא "לצאת מהקווים", זה כמו שזה נשמע סדנה יותר משחקית ויום מאוד נינוח. כל אחת קיבלה שתי סדנאות באקראי. הסדנה הראשונה הייתה "השלם וחלקיו" עם עידית אייזנר שהיא גם אגדה שהכרתי פעם בגילגול שלה כמעצבת אופנה. עכשיו היא עושה הרבה קולאז'ים וגם מחברת מילים. בסדנא שלה גזרנו ממגזינים, עיתונים, אנציקלופדיות ישנות ודפים מעוצבים לכדי לוח השראה. הלוח שלי היה מאוד נשי עד פמיניסטי. היו שם סופרג'יסטיות צועדות בתחילת המאה ה-20 ונשים עובדות בעבודות בית, קצת עירום נשי שאני חייבת, חתיכות של פרי, ירק ודפים עם מרקם אקראי, כל זה בצבעים של מגזין מארי קלייר הנערץ.
למרות שחברותיי הטובות ביותר השתתפו יחד איתי ביום המשחרר הזה, ידעתי שאת העבודה עצמה אני רוצה ליצור לבד, בשקט ובתקשורת מועטה. אפילו בשולחן נפרד. הצרכים האלו עוררו מתוכי אישה אנוכית וכך שמרתי לידי את החומרים שאהבתי (המגזין והוואשי טייפ עם המסגרות) ולקחתי מכל מה שסביבי, בלי לשאול אם מישהי אחרת צריכה. הכל היה בשבילי ורק אני הייתי בסדנה.
ההפתעה שלא ציפיתי לה הגיעה כשנתבקשנו להפוך את לוח ההשראה ולגזור ממנו גלויות גלויות ומה שיוצא יוצא. ביניהן לקבל גלויה אחת מקולאז' של זו שיצרה משמאלי בשולחן. אני מאשימה את זה שמרוב התלהבות התחלתי לחתוך בלי סדר ובצורות וגדלים משונים אז יצאו לי חלקים שהתחברו בגדול אבל בקטן הם נראו לא טוב, לא הרגשתי שום קשר אליהם. הם לא היו סתם תלושים ומקריים אלא חיוורים ולא מחוברים. ביקשתי שוב לוח השראה וניסיתי להדביק את הגלויות בחזרה, לא בדיוק בדרך שבה יצרתי אותן בקולאז' המקורי אבל בהקשרים חדשים. התוצאה הייתה אפילו יותר מאכזבת. קיפלתי את לוח ההשראה לתוך הפח.
נזכרתי בדברי חגית, שהדגישה שהתוצר לא חשוב בכלל, שהכוונה היא להתנסות, לעשות טעויות ולהיות מודעות לתחושות שהסדנאות יוצרות. אז ניצלתי את החופש והשארתי את הסדנה חופשייה מתוצאה, לומדת שאני עכשיו מתקשה לחלק, ושואפת לראות את התמונה הגדולה, שנוצרת בלי מחשבה אך באופן אינטואיטיבי, והקשר שלי אל השלם לא מאפשר לי לפרק אותו לחלקיו.
בסדנה השנייה פגשנו את דינה ארגוב, הציירת והאמנית, בפרוייקט מאטריושקות, הידועות יותר כבבושקות, הבובות הרוסיות שנחבאות אחת בתוך השנייה, הולכות וקטנות. הבובות הללו בכלל הגיעו מיפן והובאו לרוסיה מתישהו באמצע המאה ה-19. כיוון שהצורה של המטריושקה כל כך פשוטה, ואפשר למלא אותה בכל העולה על רוחינו, היא הפכה לדמות פולקלורית ויצירתית כמו קנבס סימטרי ומוקטן. התחלנו עם קווים כלליים של ציור אישי, כשעל הרצפה מפוזרות יצירות וקלפי משחק של דינה.
הקווים שלי היו מאוד נחושים מהתחלה וכך הונצחה חוסר הסימטריה והיעדר ההיסוס שלי. הנחתי את הבסיס ליצירה ואז נתבקשנו להעביר ימינה את הציור שלנו, למשתתפת אחרת, כדי שהיא תוכל להוסיף לנו אלמנטים וצורות שהיא רואה בעייני רוחה. את המאטריושקה שלי העברתי כשהפנים שלה לגמרי צבועות וחסרים בה עיניים. במהלך שעה וחצי המשכנו להעביר הלאה את הציורים, בבחירות אקראיות שונות, מנסות להבין את רוחה של המאטריושקה החדשה, לזרום או לשנות אותה לגמרי. להוסיף או להסתיר פריטים. לבסוף חזרנו למאטריושקה המקורית לפינישים אחרונים. אהבתי את העיניים שהכניסו לפרצופה הקטן והצבוע שכבות אבל הן נראו לי קטנות מדי ואני בתקופה של עיניים גדולות, עם משקפיים או בלי בכלל, אז הגדלתי וחוץ מזה הייתי מאוד מרוצה מהתוספות.
אני לא יודעת בשלב הזה לאן אני הולכת הלאה במה שאני עושה. אני רוצה לקחת את החודשיים שלושה, כמה שיידרש, כדי להיפרם, לצאת מהקווים, לעשות אמנות וללמוד דבר או שניים גם על חיים בוגרים. בסוף שבוע הראשון שלי כמשוחררת מעבודה ומעריכה, אני מוצאת דחף לכתוב והנה שישי ופוסט ראשון שאותו לא אערוך ולא אקרא לפני שאשחרר לבלוג. משהו שלא עשיתי יותר מדי זמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
kuksta
