מחוץ לבית אני תמיד מוכנה להקטין ברגע את החלונות הפתוחים בדפדפן, כדי שלא יתפסו אותי גולשת בישרא-בלוג בשעות העבודה. ואז אני נזכרת שלגלוש בישרא-בלוג זו העבודה שלי ואני צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין.

"אין תחליף טוב לחיפוש אם ברצונך למצוא דבר מה," (כך, בערך, אמר טורין לגמדים הצעירים). "אתה כמעט תמיד מוצא משהו, אם אתה רק מחפש, אם כי אין זה תמיד אותו הדבר שחיפשת." ואכן כך היה גם הפעם. (ההוביט בתרגום הטייסים עמוד 55)

כבר כמעט שנה שאני גרה ברחוב שמתכתב ישירות עם בוגרשוב ומשום מה תמיד בחרתי ללכת במדרכה שבצד המערבי, המדרכה של בתי הקפה. תראו מה זה הרגל. למרות שהיא עמוסה יותר וצרה יותר וכל כך קשה להידחס שם עם אופניים, אני כמעט לא מהדסת על המדרכה הדרומית. היום הייתי צריכה להגיע לסנטר וכיוון שהלכתי למיחזורית, חציתי את הכביש למדרכה הדרומית והלכתי שם עם פוקר המשוחררת מרצועה, לצד החנויות.

במדרכה הדרומית של בוגרשוב יש הרבה חנויות דומות. כמו בפלורנטין נגיד, שחנויות מאותו סוג מתקבצות יחד. גם כאן יש קיבוץ מסחרי של בגדים זולים ונעליים מגניבות. יש הרבה חנויות אופנה אורבניות-סקייטריות ונעליים סמי-ספורטיביות בצבעים והדפסים אופטימיים. יש גם חנויות בגדים עם מחירים כמו בקינג ג'ורג' ואיכות קצת מפוקפקת אבל עם החן ההיפסטרי השקט של בוגרשוב. חנויות הטפטים והפרקטים מהצד הצפוני זולגות גם לכאן, ויש אינספור מספרות, חלק מספרות של פעם עם מייבשי שיער כמו קסדות עצומות, וחלק ממודרן ומפונפן עד אימה. "בדרך לסנטר עוצרים בבוגרשוב" ולו רק כדי לעשות ווינדוו שופינג ולקבל השראה.

מזמן רציתי לכתוב כאן על כלבים ואנשים, וטרם יצא לי. כיוון שאני מטיילת עם הכלבה כל יום, אנחנו פוגשים בדרך אנשים עם כלבים בצורות ובגדלים שונים. לרוב, הכלבים הכי ידידותיים הם המעורבים ולא יפי הגזע וטהוריה. אני לא כל כך מבינה למה אנשים קונים כלבים מהונדסים במקום ללכת לעמותה שמצילה חיות ולקחת חבר לחיים כמו שהם בוחרים חבר אנושי - בגלל שהוא מתוק ולא בגלל שהוא יפה. זו נראית כמו החלטה פרטית אבל כל כלב (או חתול) כזה שנקנה בממון רב מזין את תעשיית הנדסת הכלבים ומשאיר עוד חיה בודדה וכלואה, עם סיכויים קטנים יותר למצוא בית. חיות מעורבות בריאות יותר ויש להן סיכוי גבוה לחיות איתכם יותר זמן כי מאגר הגנים שלהן גדול יותר. הן גם חכמות יותר, מהסיבה הפשוטה שהוריהם אינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה.

אני באה מתרבות קלוקלת בנוגע לחיות בית. ברומניה כמעט אף אחד לא מחזיק כלב בדירה בעיר ואם כן אז זה חייב להיות כלב גזעי ומיוחס. רוסים למשל הרבה יותר אוהבים כלבים אבל כמעט אף פעם לא ראיתי משפחה רוסית עם כלב לא גזעי. ברחבי רומניה יש המון המון כלבים משוטטים שאף אחד לא דואג להם הם מתרבים והופכים למטרד של ממש כשהם מסתובבים בלהקות פראיות ותוקפים עוברי אורח. כשהייתי ילדה היו לנו רועה גרמני ובוקסר בחצר, ומגיל שלוש ידעתי לדקלם את שמותיהם של כל גזעי הכלבים הידועים לאדם. בארץ לא הרשו לי לגדל חיות אבל אבא שלי מכה על חטא והוא עכשיו אנטי קנייה של כלבים גזעיים.

זה לא שאני חושבת שאנשים צריכים להפוך את ביתם למקלט לחיות עזובות או להקריב את חייהם לטיפול בהן אבל אם כבר החלטתם לאמץ חיה וחברה, אז מה זה משנה מי היו ההורים שלה? זה לא הופך אתכם לאופנתיים ולא מקרין עליכם סטייל, להפך, זה חושף את הכיעור שלכם שרואה בחיה אקססורי.

ואיך שאני מנסחת את זה בראש, באים הקופירייטרים של SOS ותנו לחיות ועושים את זה ברור ומעולה:

זה מתחיל תמיד בזנבו המקשקש של הלברדור המשפחתי, ממשיך בצילצול העדין של פעמון המחובר לידית שבלולית ואז הפסנתר כובש את שאריות הגעגוע ומבטיח שהשעה הקרובה תהיה אלגנטית.

על דאונטון אבי, הסדרה הבריטית על החיים באחוזת דאונטון, קראתי בכתבה אופנתית על חזרתה של התקופה האדוורדיאנית. העונה הראשונה שודרה בערוץ 1 ואז נעלמה ולא המשיכה לעונה שנייה. חוץ מהגילוי המופלא של הלוק & פיל המופלא של הסדרה יש בה גם דמויות מעולות ושחקנים מבריקים. כל החזות הזו של המהוגנות והאיפוק, הסדר הנוקשה והפרטים הקטנים יוצרים מאחורי הקלעים התפוצצויות של יצרים וחיים שלמים של משחקים עם גבולות האסור והמותר והקודים החברתיים. זו אמנם טלנובלה במידה לא מבוטלת אבל אפילו החזרה על אותם המוטיבים נעשית בצורה חיננית. החודש מתחילים לשדר את הסדרה מהתחלה ביס או שאפשר להוריד. בכל עונה רק 8 פרקים, אבוי, והם שווים כל פריים. 

 

כשהוא אומר "נראה" הכוונה היא "בוודאות לא"
כשהוא אומר "אולי" הכוונה היא "ככל הנראה לא"
כשהוא טוען "יכול להיות" הכוונה היא "סביר להניח שלא"
אבל כשהוא אומר כן זה משמח אלפי מונים

חייבים לאהוב אותי
כשאני אומרת "טוב" הכוונה היא "טוב שאמרת את זה, אני לא אתווכח אבל אין סיכוי שאעשה"