נראה שאם אדחה עוד את הכתיבה לא אכתוב עוד לעולם.

הנה עבר חצי השרוולדת, קרב ובא לו החודש השמיני לאחר הניתוח.

בשבוע האחרון הייתי בעיקר עצבנית, שזה לא מצב שאני רגילה להיות בו. גם שובע הוא לא מצב שאני מורגלת להיות בו. המצב הרגיל שלי הוא רעב מוכחש או התפוצצות, והרבה תנודות בין שניהם. האוכל הוא הסם הכי אהוב עליי. הכעסים והחדות, התגובה בזמן אמת, כולם מסתתרים תחתיו.

חשבתי שלבחור בדרך הניתוח זה למסור קצת מהאחראיות אבל גיליתי שזה הפוך. סכין המנתחים הייתה לי כטבעת נישואין. התחייבתי לתת לעצמי סיכוי לצלחה. בדיאטה "רגילה" הצלחה היא כמעט טעות סטטיסטית. 95-98% מהנעזרים בה מעלים את כל משקלם בחזרה לאחר 5 שנים (ובדרך כלל עוד קצת, או הרבה, כי הכישלון מוסיף לתחושת האפסות). אצל מנותחים הסטטיסטיקה היא 50%, שזה כמו עץ או פלי, חצי חצי, אפשר לבחור להצליח ואפשר להתלהב, לרזות המון, להרחיב את השרוול, לקלקל את הניתוח, ולהוסיף עוד מדלייה בארון הכישלונות המפוארים.

הבחירה בהצלחה היא לא מצב חד פעמי, היא מצב מתמשך ולעיתים סיזיפי אבל יש בו כוח ואמונה ביכולת, הכל חי וחד יותר. העמידו אישה עם הפרעת אכילה מול מה שנחשב האויב הכי גדול בעינייה ואמרו להם: תסתדרו. אי אפשר להסיט את המבט, כדי להצליח צריך להכין, לטרוח, להתכונן, לקחת לדרך, כל הזמן לעשות ולעשות ולעשות, ולהכיל, ולתת מקום גם לאוכל לא הכי בריא, ולחיות בשלום עם 80/20, ובעיקר לשים לב למנהרות החבלה שנחפרו במשך שנים. יש תקווה לחיים, כרגע זה יותר כואב ממשחרר אבל יש לי סבלנות והרבה יכולת. זה לא כוח רצון שהיה חסר, זה ההתמודדות עם הצלחה שהבריחה אותי.

אני פחות מבזבזת, גמולה מנרקוטיקה ולא נהנית מאלכוהול, עושה יוגה ונותנת לקופאית בסופר את העודף במדוייק. אני חשה סקסית כמו ערב בינגו באחוזת ראשונים. נהייתי ילדה טובה וזה.

היום הכי קצר בשנה, הלילה הכי ארוך. מעתה האור יילך ויתחזק, עוד דקה ועוד דקה, נרוויח את היום בחזרה.

ילדה אוכלת מידי אמא על ספסל ירוק, מציצה בחצי עין למצלמה. התנוחה כנראה מבויימת ובאותו זמן חושפת יותר ממה שהתכוונה. אגס בשל ומקולף נופל לתוך פי הילדה, היא רוצה לבלוע, לא את האגס כי אם את אמא כולה לבלוע לתוכה. האם מביטה בהנאה, האגס מחבר ביניהן. הקפלים בחצאית נמתחים, הידיים נוגעות, לא נוגעות. מבט מופנה פנימה ומבט למצלמה, הלאה מהאינטימיות.

בהתחלה זה היה רק קצת לא נוח, ישיבה מוזרה והסברים מעייפים. שיעור שני עם המורה המחליפה ליוגה.

אחר כך זה נהפך לסבל והגיעה המועקה, המצוקה. הסנטר שלי רעד, החזה שלי נמעך תחת כובד נפשי, זוויות הפה התעקמו כלפי מטה, וכל מה שיכולתי לייחל לו זה שהשיעור ייגמר כבר.
 

עכשיו, כשאני משחזרת את זה בראש, אני נוכחת לדעת שלרגע לא חשבתי להפסיק וללכת באמצע. למרות שהשיעור גרם לי סבל נפשי ומצוקה גופנית, היה לי ברור שאגיע לסופו, ורק אז אוכל להתפרק. 

זה מדהים לגלות שתרגול שיכול להביא כל כך הרבה אושר, יציבות וזקיפות קומה, יכול גם לפרק לחלקים קטנים קטנים את הכל. כמו ביצת הפתעה עם גליוטינת צעצוע להרכבה עצמית. 

אני לא מיוחדת. תרגול של כפיפות קדימה מעורר התכנסות פנימית לתוך הגוף ומשם אל הנפש, ומוכר בעולם האיינגר כטריגר לבכי, דמעות, ואף יבבות. אצלי, כאמור, נמחץ החזה, וגם למחרת עדיין קשה לי לנשום חופשי. כמו גוזיית ברזל קשורה לאבן ריחיים, שלא מוכנה להיפתח ולשחרר. בעוד שעה אשב שוב בכורסת המטופלת. אולי שם, בידיים מאומנות, אוכל לפרק את הפחד. 

בזמן האחרון אני אכן מתכנסת, מתפקסת, לא מתפזרת לכל הכיוונים, לא משאירה בחוץ את הכלים להרגעה, לא נשענת על האופציות האחרות במקום על קשרים אנושיים. ההגנה והכלים הישנים מאבדים את כוחם ואני מרגישה צורך לגייס כוח אחר ואין לי עדיין את הצו ביד. אז אני מתקשרת לאהוביק שיפגוש אותי בחוץ, שרק יהיה איתי ויחזיק לי את היד. אני מתנפלת גם על הכלבה כמוצאת שלל רב של יכולת תמיכה.

עכשיו מה שנותר לי זה לחכות שזה יעבור, שהשיעור הזה ייגמר ותהיה הפסקה. עד השיעור הבא.
מזל שביום ראשון המורה שלי חוזרת.