בגרעין העניין אני מרגישה שאני אדם-פיצוי, ושאין לי זכות קיום בפני עצמי, אלא כנספח למה שאבותיי זקוקים ממני.

אני מסתובבת עם בית קברות קטן-גדול במשך כל שעות היממה. אסונות שכבר אירעו, עוד לפני שהדור שהוליד אותי נולד, נישאים איתי לכל מקום. נזהרת שלא להניח אותם, שלא יישכחו אבל גם לא לתת להם לחנוק את החיים.

איך זה לשאת אותם? כבד כמו חיים של מספר אנשים שאני שומרת עליהם כשאני ממלאת כל רווח ביניהם, לא נותנת לאבל לזלוג. במצב הזה נפרדות היא כמו מוות, כל הסדקים יתמלאו ריק בלתי נסבל, כזה שהוא גרוע יותר ממוות.

מה גרוע יותר ממוות? המחיקה הטוטאלית מהחיים. להיוולד מת או לא להיוולד בכלל זה גרוע יותר ממוות. להיות חסר שם, חסר לאף אחד. להישכח ולהימחק מהאנושות בהיעדר המשך, מראש ובדיעבד.

התלבטתי מאוד אם לפרסם את הקטע הזה שכתבתי ביום ראשון. ראשית כיוון שהוא כל כך שחור שאני לא רואה שום סדק שבו אור יוכל להיכנס (למרות מה שלאונרד כותב), ושנית בגלל שהתחושה עברה תהפוכות, התגלגלה לצהלה, לחרדה ושוב ליעילות ואהבה, כך שלא רציתי להגיב ולדון במצב שכבר חלף.

אלא שהיום, אחרי ניצחון מזהיר אתמול על החרדה, הבנתי שלפעמים המצב חזק ממני, במיוחד בשינה, כשהתת מודע פעיל יותר. זו כנראה תוצאה של פגישה מאוד טעונה עם הפסיכולוגית, כמו גם העובדה שיש לי כבר מה להפסיד. טוב לי בחיים ואני לא רוצה לאבד את זה. פשוט. אצלי בראש כל תזוזה יכולה להפוך הכל. כשיש מה להפסיד התהום נראית מפחידה הרבה יותר. כשהכל ממילא היה חשוך ולא הייתה שום ציפייה... עוד נפילה לא הייתה משנה כלום.

אני גם מרגישה חשופה יותר, בלי גראס בלי אוכל, זה כל כך מוזר לראות שהחיים ממשיכים ויש ימים שבהם אני פשוט לא מסוגלת לקום מהמיטה, שהחרדה מכריעה אותי. אני יכולה לקחת כדור אבל אני לא אוכל אחר כך לעשות כלום ואני רוצה להילחם איתה בשטח שלה. אני לומדת מתי כדאי להילחם ומתי לא לבזבז אנרגיה מול הזרם. ההסתגלות הטבעית נעלמה כשהמצב השתנה, כשאני יותר מתפקדת, קרובה, שמחה, יציבה. אוח למה? למה? זה כל כך מרגיז שהשמש מאירה חזק על ההווה שלי והבפנים משוסע לחתיכות, אחר כך שבור ואז גרוס.

הכותרת אולי מטעה קצת, כהרגלי. הפעם אני לא מתכוונת לגעגועיי לשמש. היא יוצאת לעיתים די תכופות ואני מחשיבה עצמי כ"אישיות לכל העונות, ובמיוחד לעונות הביניים" כך שהנאתי שלמה גם מצפייה בסערת ברקים. אין לי רצון מיוחד להירטב בגשם, כמו שאין לי חשק בלתי נשלט להינמס בחמסין. ובכל זאת אני קוראת למה שנחשף במעבר הדירה שהתרחש השבוע - אישיות קייצית.

המעבר התבשל זמן מה, לפני חודשיים היה כמעט-מעבר, שבוטל ברגע האחרון, ועכשיו בשלו התנאים ועברתי לגור עם בחור, גבר, איש, חבר (לא כל הארבעה בבת אחת). ברגעים אלו סיימתי לסדר את החפצים הלא מרובים שלי (יותר ספרים מבגדים, ולא רק בקילואים), לתלות את התמונות, לאפסן את הזיכרונות בשטחי איחסון מתים, להרכיב יחד שולחן כתיבה /שידה/ שולחן מחשב, ולכבד בקפה שחור את בעל המקצוע שבא להתקין את התריסים. הבית מואר מאוד וגדול בסטנדרטים שלי, בקומה גבוהה (ללא מעלית), עם גג ענק, נוף לים, ובמרחק 10 דקות מהדירה הקודמת שבה גרתי. חמים ונעים הביחד. עם החיות (חתול וכלבה) זה יוצר משפחה קטנה ואינטימית. נראה שזה היה הצעד הטבעי והנכון.

מעבר דירה זה זמן טוב להירהורים, ובכל מעבר יש את התקופה הרלוונטית לו. הפעם היו אלו בגדי הקיץ שלי שהעלו בי נוסטלגיה. בניתי לי מלתחת קיץ מושלמת, הכי נוחה, צבעונית ושימושית שהייתה לי אי פעם. בקיץ הייתי אישה שיודעת מה נוח ומתאים לה ללבוש. מכנסי חצאית רכים, כפכפים וטוניקות מתאימות. רוב הדברים אפילו דומים, רק בצבעים, הדפסים ובדים משתנים. נהנתי להיזכר בקוקסטא של הקיץ וכן, קצת נפרדתי ממנה.

כבר עכשיו מלתחת הקיץ שלי גדולה עלי, ואני נכנסת לשני פרטים חורפיים ששמרתי בארון, בלי לקוות שיעלו עלי. הסרפנים של "עידית" רק צריכים כביסה והם יקומו לתחייה כמו עוף החול מהחלק הנשכח בארון. מלתחת החורף אינה סובלת מנחיתות, גם לפני ההצטרפות הבלתי צפויה, אני רואה אותה גדלה עליי ומקווה שנחזיק יחד באלגנטיות עד לעונת המעבר.

למרות שאת הגמילה מסוכר ומגלוטן עשיתי בעיקר בגלל ההתמכרות, יש לה גם תופעות לוואי של הצטמקות במאגרי השומן, עליהן אני גם מברכת כי הן מקלילות את החיים. זה לא אומר שאין כאן פרידה מידידים וותיקים, גם האוכל וגם השומן, ששמרו עלי שנים רבות ועכשיו אני מרגישה יותר מוכנה להסתדר בלעדיהם בעולם, להתקרב לאנשים, להתמודד עם החיים. מהמקום הזה, הגמילה, ואולי גם המעבר, הגיעו כשהייתי מוכנה. הנפש מוצאת לה מרחבים חדשים.