היום הייתי בברית של הבן של חברתי. מזמן לא הייתי בברית שנערכה כהלכה, ביום השמיני ללידת היורש. גם לא פגשתי עדיין זוג הורים שהצליח לשמור את שם היילוד לעצמו עד לטקס עצמו.

האמת היא, שעם כל ההתנגדות שלי לאקט עצמו, לא יכולתי שלא להתרגש מהמעמד. חשתי את משק כנפי ההיסטוריה והמסורת היהודית. לא יכולתי שלא לדמיין שיש בזה משהו משמעותי, שהופך את התינוק לחלק ממשהו גדול ממנו, כמו קעקוע שבטי (רק למה דווקא בזין פור קרייסט סייק???). משהו בכיסא של אליהו הנביא, בטלית בה התעטפו האב והסנדק, בברכות הפשוטות שכל יהודי מזהה, במעגל הזה שמקיף את המשפחה.

עם כמה שקיוויתי שהאם המאושרת תעצור הכל ותגיד "אדוני המוהל/רופא, תניח בבקשה את המזרק והסכין ותתרחק לאט מהבן הקטן שלי", לא יכולתי להתעלם מכך שאני מתרגשת באמת ובתמים. האב, שהחזיק ובירך את בנו, נחנק מדמעות. את המבוכה שלו ליטפו מבטים של אהבה מכל מי שנכח. הייתה שם המון אהבה באולם. שמחתי מאוד בשביל חברתי, היא הבנאדם הכי קולי שאני מכירה, אפילו הלידה שלה נשמעת כמו סיפור סופר קולי שעדיין רק ליקטתי את פרטיו פירורים מפי הסבתא. יש לה בעל מקסים ורגיש, סביבה תומכת ואת עצמה, והיא באמת חזקה כל כך.

תוך כדי שאני כותבת אני בוכה. אני מתמלאת גם עצבות. לא על עצמי, גם אני זכיתי למשפחה הטובה ביותר שיכולתי לאחל לעצמי. אני בוכה כי בכל לידה (ויש המון כאלו סביבי, זו ממש מגיפה) אני מרגישה כאילו אני כמעט מאבדת משהו. פתאום, ביום אחד, יש לאמהות הטריות הללו משהו שחשוב להן יותר מעצמן.

אני מתרגשת איתן ואני שמחה ואני מדברת תינוקית ואוהבת את הוולדות ומתרגשת בעצמי מהפלא הזה, עד כדי דמעות. מייד אחר כך אני לוקחת צעד לאחור ומתרחקת. פחד הפרידה משתלט עליי. כמו שהפסיכו אומרת "את פוחדת ממה שכבר קרה מזמן".

אני יודעת שלפני שאמא שלי נולדה, הייתה לה אחות בכורה. היא לא הספיקה לקבל שם ומתה כעבור פחות משבוע מלידתה. אמא שלי נולדה לאחר שנה אחת בלבד, לאמא שכבר איבדה בת אשר לא הספיקה לחיות. שמונה שנים אחר כך אמא שלי איבדה את אמא שלה. האסונות המשפחתיים הללו, מוות של תינוקת ומוות של אם, כמו נחקקו בה ועברו אליי. אפשר להרגיש את הצער המודחק, את החרדה מיצירת חיים שעתידים להילקח בצורה אכזרית ואכזרית יותר. זה כבד. כבד כמעט כמו 2000 שנות גלות.