אני מלאה וישנונית אחרי ארוחת צהריים של סלט מעגבנייה עגולה, פלפל אדום ענק, חופן "נבטי בריאות" (כך על העטיפה) סגלגלים, כמה גבעולי עירית לחיזוק הטעם, קופסת טונה בשמן זית, וחצי לימון סחוט. לאחר שניקיתי את הקערה ניגשתי לעמדת המסחטה הידנית האימתנית במשרד ומחצתי שם שני תפוזי דם לכדי כוס בינונית, מלאה בתמצית אדמדמה חמצמצה. 

בשבת הזאת נשקלתי על המשקל הדיגיטלי בבית הוריי וחשכו עיניי. באיזה אופן בלתי צפוי טיפסו עליי איזה שני קילואים מעצבנים שגרמו לי להיזכר שזה אמנם מאוד עוזר לאכול בלי גלוטן ובלי סוכר אבל גם כל המסעדות שפקדנו בשבוע שעבר (מיטבר, גוצ'ה, שווארמה יאשקה ואיזה בר שכונתי אלטנוילנד) אינן ערובה לגזרה חטובה.

בהיותי קונספירטיבית אני חושדת שזו תגובת נגד לריענון המלתחה שעשיתי. ראשונה הגיעה חצאית אפורה מתרחבת ומתנפנפת במידה 44 (!?!?) מרשת גולף. מקריות אמרתי לעצמי ומדדתי ברמודות קייציות באריסטו-שמט. התחלתי מ-46 ונשאר מקום אז לקחתי 44, שלא ייגמרו לי באמצע העונה. האמת היא שאין לי מושג מה צמד המספרים הזהים הללו עושים על התחת שלי, זה נראה כל כך הזוי ולא מתאים להרגשה. שני קילו באו לקלקל את החגיגה, עוד לפני פסח, ואני חוזרת לגרסה המחמירה של מערכת התזונה שנטלתי על עצמי.

לא רק מסעדות, יש גם תנודות. אני מתפקדת ונעה קדימה אבל התנודות חזרו להיות תכופות יותר וחזקות יותר, כמו מזג האוויר בימים האחרונים. בליל שישי חוויתי גם התקף חרדה מתוך שינה, ולקחתי כדור הרגעה. בכל פעם שאני מנסה לכתוב לפסיכיאטר אני מחכה קצת והכל משתפר אבל חוזר שוב לאחור. אני חושבת שהאנטי דיכאוניים כבר לא מחזיקים אותי כבעבר. זה קורה שתרופה מאבדת מיעילותה, הוא פסיכיאטר דגול, הוא ימצא לי תחליף. נו תכתבי, זה לא אומר שנכשלת. אני מזכירה לך שעשית שינויים מדהימים אבל לא התחייבת בשום מקום שלעולם לא תזדקקי עוד לעזרה.

ביוגה המעטתי בגלל כאבים בשוק ימין. לקחתי ארקוקסיה בגין אורתופד שאיבחן דלקת והנה אחרי שבועיים של שיפור השריר שב ומכריז על קיומו, גם אם לא משתק אותי מהליכה. סיימתי לקרוא ספר מזן העזרה העצמית אבל אחד כזה שלא מרמה אותך שקל לעשות שינוי ואף נותן מרשם פשטני אבל יעיל כנראה. קוראים לו "הכלים" והוא די משלים עם הגישה הטרילותרפית שהכרתי בסדנה לאכילה רגשית, כמו גם עם המודעות וההיכרות של יותר מעשר שנות טיפול פסיכולוגיה דינמית. אני עובדת קשה ואולי הדבר הכי חשוב שלקחתי מהספר הוא שאי אפשר לצפות שדברים יפסיקו להיות קשים ושקשה היא לא מילה נרדפת לרע.

בחודש ומשהו האחרונים אנחנו מחפשים לקנות יחד דירה. אהוביק אומר שאין כרכוש משותף כדי להצהיר על שותפות רשמית. אני עדיין רוצה את האקט הסמלי של הטבעת אבל בינתיים נאלצת להסתפק ברומנטיקה של בנקים למשכנתאות.  

ההורים שלי רכשו את הדירה הראשונה שלהם לפני 25 שנה, ב-1988, כשלוש שנים לאחר שעלינו ארצה. באותה תקופה ממש ביקרה אותנו אישתו של סבא שלי, שהיא לא סבתי הביולוגית אמנם אך היא לגמרי הדבר האמיתי בעיניי. אחרי חודשים שבהם אמא התרוצצה בין מתווכי דירות היא מצאה משהו שהיה נראה מתאים למשפחתנו הקטנה. הראשונה שביקרה בה הייתה סבתא מיוארה.

דירת שני החדרים וחצי ברחוב על שם פילוסוף יהודי הולנדי הייתה בשבילי הבית הכי יציב ומשמעותי. אבא התנדב להיות ועד בית פעיל והיה קורא מדי חודש את שעוני הצריכה של המים החמים, שהגיעו לכל הדירות לאחר חימום בדוד סולר. שם צבעתי את החדר שלי בשפריצים של סגול וצהוב, ציירתי על כל הקירות בפחם שחור לבנים של חומה, הדבקתי שכבות על גבי שכבות של עיתונים, ועוד מי זוכר מה עוד. החצי חדר הזה, עם הארון קיר שהיה לכולם בניינטיז, היה גם החדר האטום במלחמת המפרץ. הנוף שנשקף מחלון הסלון הגיע כמעט עד לנס ציונה, לפני שבנו ממש מולו בניין וחסמו את כל האוויר. לפני חמש שנים בלבד ההורים שלי עברו לבית בבניין חדש יותר, כ-80 מטרים מהבית הקודם. 

עכשיו סבתא מיוארה שוב כאן, אחרי 25 שנים בהם הייתה עסוקה בהתמודדות עם סרטן השד וכריתה כפולה, בטיפול בסבא שלי שנפטר מדום לב, ובהוריה המבוגרים שאורם כבה לאט. לה עצמה אין ילדים משלה. המתיקות שלה, יחד עם הבדידות והמוות הפכו אותה לסוכרתית וחולנית,  אך רק לאחרונה היא הסכימה להזריק אינסולין ובכך עצרה את התפתחות המחלה והחיים חזרו לזרום בעורקיה ביתר שאת.

חצי יובל והנה אני עומדת להיות שותפה לרכישת דירה משלי. הלוואי שאתברך וארגיש בה בבית, אף יותר משהרגשתי בבית נעוריי. עוד אין משהו קונקרטי אבל רק החיפוש הוא כבר שמחה.

הפרחים שעל הגג עכשיו יפים עוד יותר מבשנה שעברה. הבוגנוויליה פורחת צפופה יותר, הגרניום זקוף, הסגול של הפטוניות עמוק יותר והפסיפלורה לובשת ירוק, אחרי שכל החורף עמדה עירומה. את כולם אני מקדישה לילדה קטנה, בת 10 ימים בסך הכל, שמאושפזת כעת בבית חולים דנה בבידוד. לילי אני מקווה שלא יכאבו לך הבדיקות, שתבריאי ותשובי הביתה במהרה. יש לכל הסובבים אותך מלאי עצום של אהבה לתת לך ובינתיים שולחים לך אותה מרחוק.

לפני כשנתיים החל לבבי להפשיר אל האקס. גרנו קרוב, מרחק של 10 דקות הליכה רגילה ולשנינו היה סדר יום דומה: עובדים מהבית ובעיקר בלילה, אוהבים לאכול בחוץ ולהעביר את הזמן בבתי קפה ובצפייה בקומדיות מצויירות. זה היה לי מוזר כשהוא התחיל להתעקש לישון אצלי, גם אם זה רק להתכרבל, ואז להישאר כל היום, ולחזור לבית שלו רק כדי להוציא ולהאכיל את הכלבה.

ההיסטוריה הזוגית שלנו הייתה כה עמוסה באהבה נכזבת שבכלל לא היה בזה משהו רומנטי. הייתה תחושה של חברות קרובה, שותפות גורל שכזאת ובעיקר תמיכה וצחוקים. אני הייתי מושבתת מפעילות על הגב והוא היה מדגדג אותי למוות ובסוף הייתי מצליחה לדדות את דרכי לפלאפל הקוסם עם מקל ההליכה. הוא גם היה שם לתמוך ברגעים הטובים, כשהחלמתי והחלטתי להיגמל מגלוטן ומסוכר, וכשהתחלתי לעבוד בנענע. הוא היה הדבר הכי יציב בים של שינויים חיוביים.

אגב, הנה אנקדוטה: בדירת הקרקע, שהייתה מפוצלת ל-3 דירות מיניאטוריות, עבר לגור שכן צעיר ועיוור, עם כלב הנחייה שלו. מסתבר שהוא קיבוצניק שעבר לעיר ומנסה לנהל חיים עצמאיים ומלאים. עזרתי לו עם המחשב והטלפון המדברים שלו, כתבתי צ'קים שהוא היה צריך לתת. הראתי לו איפה הדוד חשמל ולוויתי ממנו את הכדור פיזיו הגדול והאדום, שתפס כחצי חדר, כדי לעשות מתיחות לגב. הזדעזעתי כשיום אחד הוא קרא לי לראות אם המים מהברז בסדר, כי לדעתו הם היו מסריחים ובכיור שלו גיליתי שני תיקנים ענקיים. הלכתי וקניתי את חומרי ההדברה הכי טובים וריססתי לו את הדירה.

עם זאת, הקשר התחיל להיות תלותי משהו. הוא כל הזמן היה שוכח את המפתחות שלו ומתקשר שאפתח לו את הדלת הגדולה והמשותפת. דופק אצלי בדלת בשעות מוזרות עם בקשות עוד יותר מוזרות. את הדלת לחדר שלו הוא היה משאיר פתוחה ובכך מבטל את האשליה המועטה שאני אכן גרה בדירה משלי. שיהיה ברור, את השכן שהיה שם לפניו הייתי מריחה בימי שישי כשהוא היה עושה ספונג'ה ושם את אוסף שלמה ארצי שלו. אני בטוחה שאם אפגוש אותו ברחוב לא אזהה אותו כלל. פתאום בא האיתם הזה עם וולטר הכלב ופותח קיבוץ בדירה. מזל שלקחו אותו ל"אח הגדול" ושוב נהיה שקט. כשהוא חזר כבר לא הייתי שם.

בפברואר שעבר נסעו החברים-שלי-כמו-משפחה לשבוע בסין. את ילדתם האהובה איפסנו אצל הסבתא ואת הכלב החמוד מהאגדות אצלי, בדירת 20 המטרים + חתול. מאיר לא אוהב חתולים אבל הוא ואמסטרדם הצליחו לנהל יחסי שכנות תקינים במשך שבעת הימים, כשהם מחלקים את השטח ל"למטה" ו"למעלה" ולא נכנסים זה לטריטוריה של זה.

משהו בביקור של מאיר הרחיב לי את הלב והזכיר לי שהאהבה אפשרית. שבריר מהמבט המסכן-ממיס שלו חדר לאיזור של תקווה, למאגר של אומץ פנימי. לקראת סופו של אותו שבוע עברתי לגור עם האקס ובבלוג הוא התחיל שוב להפציע כ"השותף". לא היה הרבה להעביר כי לא היו לי הרבה דברים. לקחנו את המאזדה החצילית ונסענו לאיקאה לקנות תריסי עץ לחלונות, וילונות חדשים לחדר שינה, שולחן לאק בחום כהה ושולחן מחשב חדש וקטן יותר בשבילי. הודעתי לבעלת הבית החדשה, זו שבעלה התאבד והשאיר אותה עם כמה דירות ירושה, שאני עוזבת. אמנם היו כמה אנשים שרצו את הדירה אבל היא הסכימה להשכיר אותה רק דרך מתווך, כך ששילמתי על חודש נוסף שבו לא גרתי בדירה.

ביומיים הראשונים רעדתי מפחד אבל הפלאשבקים פינו את מקומם למציאות וכבר ביום השלישי היה מאוד ברור שההחלטה הייתה גאונית ולא הגיעה רגע מוקדם מדי. הכל התיישב במקום. עד עכשיו אני לא יכולה לשחזר איך הצלחתי למצוא את הדרך לליבו, ובאיזו עוצמה ועדינות הוא נכנס לשלי. זה היה בזחילה, בהליכה ובסוף בריצה נעדרת נשימה. חלק מהאהבה הזאת הוסטה גם לכלבה שלו, פוקר. עם כל 4 הקומות שצריך לרדת ואז לעלות שוב כדי לטייל, עשיתי זאת בשמחה והתלהבות. גם כשירדתי איתה הרגשתי שהוא איתי ושאנחנו, כולנו, משפחה אחת.

בסיבוב הקודם הייתי במשך חצי שנה אורחת של קבע, והרגשתי אז זרה בביתו. הפעם רציתי לשלם שכר דירה ומחצית מהחשבונות, להיות שוות זכויות וחובות. מלבד הקניות באיקאה עשיתי לנו גינה על הגג, עם אדניות מלאות ניצניות, כיסאות נוח כתומים ושמשייה בירוק בהיר. מאוחר יותר הגיעה גם הספה עם השזלונג. בקיץ טסנו לברצלונה ובזמן ששטנו משם לאיטליה ולדרום צרפת עבדו פועלים זרים על קירות הבית. הם טייחו מחדש את הנזקים שהגשם עשה וצבעו הכל בלבן בוהק.

אמסטרדם החתול, שגדל בשנתו הראשונה עם פוקר, מאוד מרוצה מהמשפחה המאוחדת. הוא נוהג לעבור ולחכך את אוזנו באוזנה של הכלבה. היא בתורה מלקקת אותו עם לשונה הענקית, עושה לו מקלחת בלק אחד והוא הולך, מנפנף את זנבו הדביבוני על פניה' וחוזר חלילה. 

שנה עברה ובאמת, כשמסתכלים לאחור, המון דברים השתנו בה. כל כך השתנו וכל כך טובים, אז למה היום ערפל של פחד מצפה את נשמתי, נכנס לגרוני וחונק אותו בדמעות?