בכיתה ו', שנתיים אחרי שעלינו לארץ, הרגשתי שאני מתחילה למצוא את מקומי. הקיץ שעבר פיזר את האשליות לגבי כמה טוב באמת השארתי מאחור. הכל השתנה ברומניה בלי רשותי, והילדות התפוגגה לאבק דרכים. בסוף הקיץ עברנו דירה, ממרכז קליטה לדירה השכורה.

השכונה הייתה עדיין קשת יום אבל פחות, ומול הבית השתרע אחד הפרדסים האחרונים של רחובות, כמו יער ריחני ומסתורי. לגור על שפת הפרדס היה הדבר הכי קרוב לטבע שהכרתי, כמו לחיות באיזור הגבול בין הטבע לעיר. דמיינתי שהחלומות שלי הופכים לערפל שנישא, וחי בין העצים. 

מעבר לפינה, מרחק שני בניינים, שכן בית הספר היסודי החדש שלי. שם הייתי העולה החדשה היחידה בכיתה, כבר לא חלק מקבוצה של עולים. המחנכת פנינה הסבירה לי פנים ושידרה שהיא שם בשבילי. התמיכה שלה והציונים המשתפרים נטעו בי ביטחון חדש. כיתה ו' הייתה גם שנת בת מצווה לכל השכבה, ואני זוכרת שעבדנו על טקס הסיום כל השנה. הטקס נפתח בכוראוגרפיה אלמותית של שני טורי ילדים, שהופכים לחצאי עיגולים, לצלילי "אור" של שושנה דמארי. אני זוכרת את זה כי הייתי הראשונה בטור ומולי צעד תומר, בו הייתי מאוהבת לסירוגין כל אותה שנה.

עם הילדים היה יותר מורכב. בפעם הראשונה שבה הוצגתי לכיתה היה לי חם, מההתרגשות, מהקיץ הישראלי אבל ממש ממש חם. אז ניפנפתי עם היד כדי להפיח משב רוח שייבש חלק מעגלי הזיעה שהצטברו על פניי. זה הפך למין סימן היכר שלי. כל מה שהיה צריך כדי לחקות אותי זה לנפנף עם היד כאילו הייתה מניפה, וכולם ידעו למי הכוונה. ואם מישהו התבלבל היו מוסיפים עיוות של שם המשפחה שלי ואקה ואקה, כמו של הדב פונזי מהחבובות. 

החברות הראשונות שההכרתי היו קרן וקרן. אחת גבוהה ואחת פחות. ישבתי בסוף הכיתה ליד קרן הלא גבוהה במיוחד. למען האמת בשלב הזה נראה לי שאפילו אני הייתי יותר גבוהה ממנה. בהפסקות האוכל היינו משחקות "כדורפח" בו היינו קולעות את שקיות הסנדוויץ' שהבאנו מהבית לפח. הטורניר נמשך לאורך כל אותה שנה.

למרות שגרתי הכי קרוב לבית הספר הייתי לרוב הולכת לשחק אצל קרן או קרן ואז היינו עוברות במכולת. להורים שלי היה שם כרטיס שבו היו "רושמים" קניות  והייתי קונה לשלושתינו ארטיק קרח. עירוב של נדיבות עם חשש שאני צריכה לפצות את מי שמשחק איתי כדי שימשיך לעשות את זה. כנראה שזה עבד טוב כי גם אפרת ומירה הצטרפו לשלישייה שלנו והפכנו לחמישייה. 

השנה הזאת הייתה הפוגה טובה. השינויים היו ברובם חיוביים והפרידות התמלאו בתוכן חדש, אופטימי, כאילו הדברים מתחילים לתפוס צורה.

ואז הגיעה החטיבה....

לא נולדתי שונה. דווקא הייתי די סטנדרטית בתחילת החיים שלי, עד שבכיתה ב' פיתחתי ניצני שדיים. במקביל התחלתי ללכת בימי ראשון לחוג עברית ומקהלה, בבית הכנסת הגדול בבוקרשט. ההורים שלי בדיוק הגישו מסמכי בקשה לעלייה לארץ, בשיאה של הדיקטטורה הקומוניסטית.  

גם בבית הספר הכללי הבנתי שאני שונה משאר התלמידים. הם לא הבינו מה אני מבלבלת במוח על "חג פורים" ולא הכרתי עוד ילדים שסבתא שלהם הכינה הומנטאעשן (אוזני המן ביידיש). תהליכי פרידה מהילדות, מכל מי שהכרתי, מהמקום והשפה בהם נולדתי, התחילו להתגלגל.

תחילה הלכה סבתא. היא חלתה בסרטן שד גרורתי וחזרה לעיר הולדתה כדי שאחותה תסעד אותה. ממשפט פה, משפט שם הצלחתי להבין שמצבה מתדרדר והולך, שהיא כבר לא יכולה להתרומם לבד מהמיטה. אחרי כשנה, בדצמבר, היא מתה, מבלי שראיתי אותה מאז שחלתה ומבלי שנפרדתי ממנה. אבא קיבל שיחת טלפון, זעק זעקה גדולה, התפרק ומירר בבכי שלא יכול היה להתנחם ממנו.

קראו לה מלניה אבל אני קראתי לה איטה וכשהייתי מבקרת אצלה כילדה היא הייתה נותנת לי לקפוץ על הספות והמיטות, לאכול ממתקים ולהישאר ערה עד מתי שרציתי. היא מאוד אהבה אותי ואני הייתי מאוד קשורה אליה. היא ליוותה אותי ביום הראשון ללימודים בכל שנה, והייתה שם כדי לראות אותי מקבלת פרס ראשון בהצטיינות בכל סוף שנה. 
 

בקיץ, חודש אחרי יום הולדתי התשיעי טסנו דרך דמעה שקופה ונחתנו בפלנטה אחרת לגמרי. ללא ספק חופשית, חמה ומזמינה אבל עם בעיות לגמרי אחרות. ידעתי את האותיות העבריות אבל לא לימדו אותנו לחבר ביניהן. שרתי שירי חגים אבל לא הבנתי מה הם אומרים. אחרי שגרתי בחדר אחד עם ההורים, עכשיו היה לי חדר לבד לעצמי, שהיה גם הממלכה שלי אבל תמיד השארתי את דלתה פתוחה, כדי לא להיות לבד מדי.

בסתיו של אותה השנה קיבלתי מחזור והגוף שלי השתנה. השדיים התמלאו, האגן התרחב. נראיתי שונה מבנות גילי והייתי גבוהה מהן לפחות בראש. בתוכי היו חלקים בוגרים ומסתגלים אבל עם ההישרדות והחוזק הייתה בדידות גדולה ותחושה שאני לא שייכת לשום מקום, לא לעולם הילדים, לא לעולם המבוגרים, לא ישראלית אבל כבר לא רומנייה.

את הפרידה הבאה חוויתי בקיץ 87, כשהייתי בת 11. חלום קטן התגשם. הורי חסכו מספיק כסף כדי לשלוח אותי לחופשת קיץ אצל הסבים-רבים שלי, בבית הישן שלנו בסמטת הדומדמניות. כשנחתתי גיליתי שסבא-רבא שלי כבר על ערש דווי. האלצהיימר ניתק אותו מהעולם. לרגעים היה נטרף והופך אלים. הוא זיהה אותי, בערך, רק שייך אותי להורים אחרים. כמעט שלושים שנה אחרי, הבן שלו, שהוזכר בבלוג כ"דוד הרומני", מת באותה הצורה כמעט, רק עם פחות בני משפחה לצידו. 

היה זה קיץ מוזר, מצד אחד זה היה לגמרי מוקדם מדי בשבילי להיות עצמאית, להתמודד עם סבא רבא גוסס, ומצד שני הוצאתי את המיטב מהמצב והתנהגתי כמו מישהי בוגרת למדי. לבשתי שמלות ונעליים של נערה, יצאתי לקניות ולמסיבות עם חברות של אמא שלי ובעיקר נראיתי והתנהגתי הרבה יותר גדולה מכפי שהייתי. התאהבתי לראשונה בבן 14 שחיזר אחריי כמו ברומן רומנטי. אפילו המשכנו להתכתב כמעט חמש שנים אחרי הקיץ ההוא.

היו גם ימים ולילות של פחד, שאני פחות אוהבת לזכור. הניתוק מההורים שלי היה כמעט מוחלט. ברומניה היה טלפון בבית אך בישראל גרנו במרכז קליטה והיה רק טלפון אחד לארבעה בניינים. רוב הזמן הוא היה בשימוש והיינו צריכים לקבוע במכתב, שלקח כמעט שבועיים  עד שהגיע וחזר, את יום ושעת השיחה. עם כל האהבה שהרעיפו עליי, הרגשתי שחסרה לי מאוד רשת ביטחון והייתי צריכה להיות הורה לעצמי. 

לא ברור למה אמא עשתה את זה לעצמה, הפרידה הייתה לה מאוד קשה וכשחזרתי, אחרי חודש וחצי, היא סיפרה שהייתה לה התמוטטות עצבים. מכאיב ומכעיס גם מה שהיא עשתה לי - הפכה אותי לשלוחה שלה שתפקידה להיפרד סופית מהמקום בו נולדה וגדלה, מהאיש שהיה לה כמו אב, ומכל מי שהכירה ונשאר מאחור. לא יודעת אם לה היו את הכוחות להתמודד עם זה, לי בטח לא היו. ספגתי ניצחונות על הצלחות בכוחות עצמי אבל גם אספתי צלקות שהותירה הבדידות. נמלאתי תחושת חוסר ביטחון והתקבע הרעיון שמי שנשאר מאחור נעלם ונמוג, נמחק לעולם, כאילו לא היה קיים.

אני זוכרת את התקופה הזאת כתחילת הרומן שלי עם האוכל. בהיעדר ביטחון שאפשר ללכת ולחזור, שיש אמא ואבא שניתן להישען עליהם, גייסתי חבר זמין, שאין לו דעה משלו והוא לא יכול לנטוש אותי - האוכל. בכל כעס שאי אפשר לבטא, כי יכולים לכעוס עלי בחזרה ולעזוב אותי - אכלתי. בכל תחושה של התערערות פנימית חיפשתי את המתוק שישכיח ואת הבצק שימלא. השומן שהלך והתרבה טישטש את המאפיינים הנשיים שהקדימו וגרמו לי לבושה גדולה. אם אני לא יכולה להיות כמו כולן, צרה ושטוחת חזה, ישראלית, מבוססת, או טובה בלימודים אני יכולה לתלות את אי מילוי הציפיות בשומן. הוא היה שם בשבילי, זמין כדי לגרום רגשות אשמה שמכסים רגשות אחרים. 

מליון פעמים במהלך השנים ניסיתי לוותר על האוכל ועל השומן, רק כדי לחזור לזרועותיו בהיעדר ביטחון ותחושת חוזק פנימי. בסיבוב האחרון נגמלתי מהגלוטן והסוכר כאמצעי פיזיולוגי שעזר לי להתייחס לאוכל כאל התמכרות והקל על הדחף להכניס לפה את כל מה שבא ליד. לפני כמה חודשים נשברתי בגמילה ומחוג המשקל מטפס כעת בקצב המסחרר שהוא ירד. הרבה פרידות מאנשים יקרים בעבודה מחזירות אותי למקומות האלו, שבהן אם מסובבים את הראש הכל משתנה ונעלם. הפסיכו עוזרת לי לשים את מה שנראה לי כאסון בפרופורציות של מי שאני עכשיו, לא ילדה בת 11 יותר, ושהרווחתי בעבודה קשה מרכז חזק, ביטחון בעצמי וביטחון בקשרים עם אהוביק, עם ההורים, עם חברים קרובים שלא הולכים לשום מקום.  

אני לא מתכוונת לוותר ויש לי שתי חזיתות להילחם בהן. הראשונה, הקשה, והבלתי נגמרת היא להיפרד מהצורך באוכל כתמיכה נפשית, ומהשומן כמגן. יסודות הבניין יציבים, אפשר להוסיף עוד קומות של הערכה עצמית ופרגון, של אמונה שאפשר להתמודד, אפילו לשאת רגשות בלי לפחד שיהרסו אותי. בחזית השנייה אני צריכה עזרה מסוג אחר, פיזיולוגית.

בחרתי להאמין, אחרי נסיונות היו-יו של 25 השנים האחרונות, שאני לא חלק מ 3% המאושרים שמצליחים לשמור על תוצאות הדיאטה לאורך זמן והתחלתי בתהליך לקראת ניתוח לקיצור קיבה המכונה "שרוול", במטרה להגדיל את סיכויי ההצלחה שלי. עם הניתוח הם קרובים יותר ל-50% סיכוי להפחתה בעודף המשקל, ולשמירה על התוצאות לאורך זמן.

במקביל לבדיקות הרפואיות, חוות הדעת הפסיכיאטרית ומבחר בירוקטריות, התחלתי להשתתף בקבוצות תמיכה ל"משרוולים" של אביגיל בכור, עוד לפני שעשיתי את הניתוח. באינטרנט רואים לרוב סיפורי הצלחה ומהפכים מדהימים. בקבוצה אני מבינה יותר את הקשיים, את מאחורי הקלעים של החיים עם קיבה בצורת שרוול. זה עוזר לי לקבל את התמונה המלאה, זאת שתעזור לי להיות בין מי שמקבל שקט מהחזית הפיזיולוגית כדי להמשיך ולהתאמן במרתון הארוך של ביטחון ואהבה עצמית. זו אחושלוקי פרידה אבל הפעם יש לי יותר כלים ויותר עזרה להתמודד איתה.