קמתי עם חיוך של השפתיים וצחוק בלב, עם בדיחה פרטית מתוך השפה שרק אנחנו מדברים.

איתו אני יכולה להיות הכי אני וזה אפילו יותר אני מאשר כשאני לבד. המבט האוהב והמכיל מעורר השראה להיות יותר טובה לעצמי, פחות דרוכה. הוא הארמון מלוכה שלי.

מעולם לא הרגשתי כל כך קרובה לאדם אחר.

זה היה ממש זריז מהרגע שבו היא ביקשה ממני להסתובב על הצד. כמו שהיא הסבירה שבוע קודם, הייתי צריכה לגלח את המקום אבל איך בדיוק מגלחים מאחורי הראש, בין העורף לאוזן? אולי לא ממש היה כדאי לעצבן אותה בדיוק עכשיו. היא לקחה מספריים רפואיים וגזרה לי כמה קצוות שיער.

אחר כך הגיע תור הזריקה השורפת, שננעצה מתחת לשומה ואז מהצד השני. לא חלפה שנייה והסקלפל שביד שלה כבר חתך את הנגע העורי. זה לא כאב בכלל אבל היה צליל כזה, כמו ששומעים כשמקרקפים מישהו כמו ב"ממזרים חסרי כבוד". אחר כך בא הדם וחלק ממנו קילח על שיערי, עורפי וגם על הנייר שכיסה את המיטה ב"חדר ניתוחים". "אני חושבת שצריך את מכשיר השקר כלשהו". הקול הבא נשמע כמו מלחם והריח היה דומה לזה של ניקוי תרנגולת.

עכשיו במקום שומה יש לי חור של שנקל בראש, שנראה כאילו מישהו כיבה לי כמה סיגריות באותו מקום, ואני יודעת את זה רק מהתמונות שבאייפון.

בטיפול מחר אני בטח אמצא קשר בין השומה ללייזר שאני עושה עכשיו, לבין התחושה החשופה שאיתה אני מסתובבת, חלק מהזמן אפילו נהנית ממנה.