אהוביק ואני החלטנו לאחרונה למסד את הקשר. הייתה הצעת נישואין רשמית, ומאוד מרגשת. טבעת בעלת ערך רב, כערכי בעיני אהוביק יש להניח, ובבחירתו הבלעדית. היום שבו בילינו יחד שיכורים מאושר דמה לתעופה חסרת משקל בחלל.

דברים שחשבתי על עצמי במעמד כזה התבררו כלא מדוייקים. כשאנשים אחרים נכנסו לתוך האינטימיות הקטנה שלנו כדי לחייך, לאחל, ולחגוג, למשל, לא היה החלק הכי כיף. השוויץ של הטבעת המהממת החוויר לעומת העיניים הבורקות של אהוביק. הרומנטיקה האמיתית הפכה את האקט הטקסי למשהו שאפשר למשש ולשמוח בו. איזה כיף!

המעמד הזה של אישה מאורסת מאוד מוצא חן בעיניי, ואני מתכוונת להנות ממנו עד תום. לא זוכרת את כל החלומות או ההתנגדויות שלי במשך השנים לגבי חתונה אבל מה שבטוח הוא שזה חייב להיות באביב. כיוון שהאביב הזה כבר בשיאו תהיה לנו לפחות שנה להנות, ולהרהר במה שהיה נדמה שכבר לא אחווה בחיים: חתונה.

חתונה דתית לא תהיה. אני אגנוסטית, הוא אתאיסט, המשפחות אינן דתיות ויש אפילו מכשול הלכתי להינשא ברבנות. הלאה. בחודשים האחרונים בניתי לעצמי בראש סעודת חתונה, אירוע קטן עם המשפחה והחברים הקרובים במסעדה שווה, שבו יהיו בעיקר פאדיחות, יין ונאומים. יכול להיות שמישהו מצחיק כמו "אבי הזמר", שניהל את החתונה של דודה מלכה, יהיה על תקן התוכנית האמנותית. אין לזה מעמד חוקי בישראל אך מלבד הדרישה לתשלום אגרה נדמה לי שאין איזשהו ערך לרישום במשרד הפנים או לפחות אני לא מצאתי כזה.


עם זאת, את שם משפחתי אשנה לשמו של אהוביק ולא אוסיף מקף. גם כך התעתיק של שמי בעברית לא תואם לשם המקורי וזה יהיה בשבילי להיפטר מהפארסה שעשו משם משפחתי במעמד העלייה ארצה. 

אהוביק דמיין חתונה באיטליה, משהו רק של שנינו. אחרי ההצעה נכבשתי גם אני ברעיון הרומנטי אך הבנתי שהאיטלקים אינם מחתנים עוד אזרחים ישראלים. שני זוגות חברים נישאו לאחרונה בפראג וגם זה נשמע נחמד, אם כי פחות מאיטליה, לפחות בדמיון. ההורים שלי העלו את ההצעה להתחתן ברומניה אבל זה לא יקרה. בירוקרטיה רומנית היא לא הדבר שאני מאחלת לעצמי ביום זה. לברוח להתחתן בוגאס היה פעם פנטזיה שלי אבל ארצות הברית יכולה להיות יעד מעולה לירח דבש, שאותו סביר להניח שנוכל לממן רק ממתנות החתונה. 

אח לו אפשר היה להתחתן בסרט של אמיר קוסטריצה :)

מתישהו בפברואר-מרץ של 2008 הפך חברי הבלוגר ELN לעורך אתר תל אביב סיטי ולווייניו בתפוצות. מייד התנדבתי למלא את מקומו ככתב ארוחות הבוקר, ותחת עריכתו התחלתי לכתוב טור בשם "בוקר טופ". באותו הקיץ נסעה סיטי בלונד לטיול ארוך ארוך בדרום אמריקה והיה צריך למלא גם את מקומה בטור "לאנץ' ב..." אני כבר הייתי בעמדת המתנה והתקדמתי מטאורית מארוחות בוקר לארוחות צהריים עיסקיות. כי כמה ביצים אדם באמת יכול לאכול? 

בתחילת אוקטובר אילן היה צריך לסיים את התזה שלו והוא העביר לי את השרביט שכלל שתי שעות עבודה ביום, עד אשר יהיה פטור מחובות אקדמיים שונים ומשונים. עד אז הספקתי כבר לכתוב 49 כתבות. היום עברתי עליהן כדי לשומרן בתצורתן המקורית וזכרתי במדוייק עם מי אכלתי כל אחת מהן ואם השף היה מפנק או אנטיפט. זה היה ג'וב מגניב להיות מבקרת מסעדות, ולקחת אנשים שחפצים ביקרי לארוחות שחיתות. האמת היא שאין שום קשר לעובדה שהאוכל הוא בחינם, זו התחושה שאת בר סמכא בתחום, לפחות בעיניי עצמך. הגדלתי לקחת את עצמי ברצינות תהומית ולקרוא ספרים במושגי בישול צרפתי או לשתות את הקפה ללא סוכר, רק כדי להעריך נכונה את הטמפרטורה אליה מכוונת מכונת הקפה. 

היה לי כיף לחיות ולעבוד בבועה של תל אביב סיטי, שהיה אתר קטן אבל מגניב, ללא ציפיות או תקציב אבל עם מספר מכובד של קוראים. תחילה חתמתי בתואר "עורכת אורחת" אבל כל כך רציתי שזה יהפוך קבוע. מזל שלאילני היו תוכניות אחרות והוא טס איתן לקמברידג'. זה קידם אותי למעמד עורכת בפועל אבל הייתי צריכה ללמד את עצמי איך לערוך. אני טובה בלהעמיד פנים שאני יודעת יותר טוב, גם אם אני לא יודעת. זו תפאורה מודבקת שמחזיקה מעמד רק למראית עין ועד שמגיע מישהו שקולט את האשליה. לא היה לי ממי ללמוד וקבעתי בדרך את החוקים לגבי טהרנות לשונית, בדיקת פרטים, הדרכה של כותבים ושל עורכי משנה. זה היה ואן וומן שואו במשרה חלקית והאמת היא שבהתחלה הייתי צריכה להשקיע הרבה יותר שעות ממה ששילמו לי עליהן, רק כדי להשתלט על הכל. זו הייתה הפעם הראשונה ששילמו לי כדי שאעסוק במילים, גם אם הן של אחרים.

עם העבודה כעורכת ירדה גם כמות הכתבות שכתבתי בעצמי. יכולתי לבחור את כל המשימות הכי שוות אבל בפועל בחרתי את מה שעניין אותי וכתבתי גם על דברים הזויים כמו פלסטרים. אני קוראת עכשיו את הכתבות לאחור ואני גאה שכתבתי אותן מצחיק, נוגע, כן, קיטשי או פסאודו שנון. לערוך זה משהו אחר לגמרי, זה הרבה יותר אפור ורפטטיבי. זה נראה כמו ההפך מיצירתי כי צריך להפוך דברים לבהירים, לרווח בדחיסות של טקסט, להשמיט דברים שנראים אולי גאוניים אבל לא זורמים איתו. זה עיסוק קצת כפייתי ורק בדיעבד נדע איך זה השפיע על הכתיבה שלי. יותר מפרנסה אני מרגישה שזה שיעור חשוב שאני צריכה לעבור. 

בארבע השנים שעברו העלאתי לאתר יותר מ-4000 כתבות. רובן מכתבים כמוני, שכתבו ביקורת או סיקור, חוויות. חלקן שיפוץ הודעות יח"צ או תוכן שיווקי אחר. זה יותר מ-3 כתבות ביום, כל יום, כולל סופי שבוע, בלי הפסקה. תמיד ליווה אותי הרעיון הבלוגרי, שאנשים מתעניינים במה שעובר על הזולת ושכתיבה אישית יכולה להעביר הרבה יותר מאשר אפשר להעביר בכתיבה חדשותית. 

האתר הפסיק לפעול בדיוק כשקיבלתי מאילנה את הבייבי שהיה שלה. יכול להיות שהפוסט הזה הגיע כי זה הרגע הראשון שבו אני מרימה את הראש לשאוף אוויר ולהגיד שלום יפה לתל אביב סיטי שלי.

* תמונת הפרופיל שלי, אגב, צולמה בביקורת הראשונה בקפה נונה, ומלווה את הפרסונה הכותבת שלי מאז.