אני אוהבת להיות חופשייה ביום הולדת ובעיקר להרשות לעצמי לשים עוד פחות זין. אתמול, ביום המיועד, יצאתי לפסיכולוגית, אכלתי ארוחת בוקר והלכתי לחוף בוגרשוב נטולת סלולר. זו הפעם השנייה שלי העונה בים. בפעם הראשונה טיילתי עם הכלבה ונמשכתי כמו דמות בסרט מצוייר לריח של פאי. עכשיו כבר הגעתי עם בגד חוף חדש וקליל עד בלתי שקיל. אהוביק היה אמור לפגוש אותי בחוף אבל לא מצא אותי או את האופניים שלי.

ממיטת השיזוף הבחנתי באישה שרירית עושה מסאז' לתייר רוסי. נפלה לי טוב, חשבתי לעצמי והחלטתי בו במקום לשכור את שירותיה. החיים בחוף כאלה קלים, כאילו לא מפריד בינו לבין העיר רצועה צרה של חול. לרוב אני מרגישה בבית הגידול הטבעי שלי בין בנינים אבל הים עדיין פראי גם כשהוא רגוע, מין איתן טבע מרשים שלא ניתן לאלף בשוברי גלים.

בינתיים קראתי את "אבירי הדרך" מאת מייקל שייבון. נובלה קטנה שמתאימה בול לתיק של הים ולאווירה הכללית של חופש. כשהמסאז'יסטית סיימה עם הקליינט הקודם קראתי לה אלי והתמסרתי לחצי שעה של קצת מכל דבר. באופן לא צפוי זה היה המסאז' הכי טוב שקיבלתי בחיים שלי, וזה לא בגלל היום הולדת או האווירה. היא פשוט טובה, לשה את השרירים במסירות ובחוזקה מבלי "לפרק". לכתוב על זה עושה לי כזה חשק לחזור לשם ומייד.
 

כששבתי הביתה אהוביק אמר שאני מאוד סקסית ככה עם שיער פרוע. במייל בדיוק הגיעה הצעת המחיר מבעל המקום בו אנחנו מתעתדים להתחתן ועשינו את הסלקציה בין קבבון לסינטה המגולגלת לאורחי החתונה (רק בלי הקבבון. גם פרגיות לא יהיו, שתדעו). הוא הכין לי שקשוקה ועשינו שנ"ץ משותף.

כשהתעוררנו הגיע המתווך עם קונה פוטנציאלית לדירה שבבעלותו של אהוביק. בינתיים לא נראה שנקבל את המחיר המבוקש ולכן גם לא נצטרך לפנות אותה בקרוב. במקום זה יש לנו חתונה קרובה לתכנן. לא בשנה הבאה אלא כבר הקיץ ואז יוצאים לירח דבש בחגים. זה מאוד מרגש את שנינו. בערב ההחלטה ויום למחרת הרגשתי כאילו המעיים שלי הפכו לתולעת ענקית וחסרת מנוחה. שמחה והתרגשות אפפו אותי ואיתן הגיעה גם החרדה התהומית של "מה אם זה צעד מאוד מאוד לא נכון כרגע?". את אותה חרדה חוויתי ביומיים הראשונים של המעבר עם אהוביק. מאיך שזה הסתדר בסוף הייתי חותמת על עוד כמה ימים עם תולעי בטן ענקיות.

בערב הלכנו לארוחה רומנטית ב"הפיצה". מודה שקצת השתכרתי מיין לבן ואחר כך כאב לי הראש. וזה היה יום ההולדת שלי. תודה לכל המברכים, מאוד שימחתם אותי. הבלון לא מופיע כי הורדתי את תאריך הלידה, למרות שאני מאוד מחבבת את גיל 37. קשה לי להסביר לעצמי למה, אולי כי אני מתחברת לאנשים בכל הגילים בישרא וזה לא נראה לי רלוונטי.

וזו ההשראה שלי לשמלה, אודרי הפבורן ב funny face

בואי מקלדת אהובה

מקלדת עזובה
ועשי איתי אהבה

אני כאן, מאחורי חומת אילחוש של בכי, מעורפלת מצער. זה לא משנה כמה חזקה אהיה, כמה מוכנה. היום יום שישי, השני מאז שההורים שלי נסעו, ואני מרגישה לבד-לבד, הכי לבד שבעולם. הצער תופס את המקום שייעדו לו הדמעות. אני לא מסלקת אותו יותר. תפוס אותי, חבק אותי, מה כבר תוכל לעשות לי?

אפשר מסתבר לחיות עם ההבנה של איך העולם פועל ובכל זאת לא לשחרר את הפנטזיה. אולי אפשר לקרוא לזה התקווה לחיות, ולחיות טוב. קליק. נסגר המעגל, נהפך לקשר. שום דבר, גם החיים המאושרים ביותר, לא יכול להגן מהרע הבלתי נמנע. בייחוד לא הרע שאני עושה לעצמי כדי להתחסן מפני פגיעה. אני בוחרת לחיות. גם ברוע יש חיים. לפיכך הוא עדיף ממוות. תחושה של חום מתפשטת בפנים. הדחיפות להחזיק את העצב מתעמעמת, משחררת את האגרוף הקפוץ. אנחת הקלה. הוא לא יישאר כאן לתמיד.

פסקול באדיבות Papillon המלכה