ואווו איזו הופעה! אני לא חושבת שמישהו יכול להיות מאוכזב ממה שהיה בליל אמש בפארק הירקון. JT עלה בלי איחור אופנתי,  בא לתת עבודה לא להראות שהיה וללכת. במקום להחליף תלבושות הוא נשאר עם אותו לוק סקסי ועבד קשה יותר מהרקדנים שלו, למרות שזה נראה כאילו הוא מחליק באוויר בלי שום מאמץ. 

מה לא היה שם? כל הלהיטים שמזיזים ישבנים בלי שליטה. המון whatsupp tel aviv, ani ohev otchem ואפילו yalla balagan אחד. הוא עבר על כל הקהל, כמה פעמים, לבדוק שכולם נהנים. אלה שמאחור, אלה שבצד, הזונות שבגולדן רינג. אם היו ביניהם מי שדאגו שיכירו רק את cry me a river היה ממש ברור שזה לא המצב. אפילו אם לא חשבתם שהם של ג'סטין, אתם מכירים הרבה יותר שירים שלו משנדמה לכם, כי הם פסקול שנות ה-2000. 

היו גם קטעים מקפיצים וגם חלקים שקטים ורומנטיים. מישהו הציע נישואין לחברה שלו כי הוא הבטיח שיעשה את זה אם ג'סטין יירד לצלם איתה סלפי. לא סובלת הצעות נישואין המוניות אבל משום מה, בליווי הכומר טימברלייק, זה היה צ'יזי רק במידה.

שום דבר בו לא זועק "חתיך קלאסי". יש לו שיער מתולתל ובהיר, עיניים שקועות ואף לא ברור. כנראה שמה שעושה אותו הרבה יותר מחננה לבנבן זה שילוב של ביטחון עצמי נטול שחצנות, ותחושה של ג'נטלמניות שנוטפת מההופעה שלו.

הנסיך ביצע להיט של אלביס, מחווה לג'קסון והציג טענות מאוד משכנעות כטוען לכתר. חוץ מכלי הריקוד היו עוד המון כלים על הבמה, מסודרים בתזמונת מוטאון, בקלאס הוליוודי ישן. היה אפילו כיסוי בלוזי לתפארת עיר הולדתו ממפיס ואז זה כמעט נגמר ב sexyback אבל נשאר עוד קצת שהספיק בדיוק ל Mirrors

את הדרך חזרה עשיתי על האופניים שלי, מתודלקת חזק באדרנלין, לגמרי הופעה של מקצוען, פאן טהור והימור מוצלח לתוכנית יום הולדת 38 שלי. בכלל בכלל לא מובן מאליו.

השנה היא 1995 ואני קצינה צעירה, שהצליחה לדחוף את עצמה בדרכים אלטרנטיביות, לאחת ההצבות הנחשקות בקורס. ההצבה נמשכה חצי שנה, שלאחריה הגעתי לבסיס החדש מורעלת ומסוגמת, עם סכין בין השיניים ורעל בעיניים, להוכיח שזה מגיע לי.

ביום השני בבסיס תופס אותי קצין בכיר, אני לא ממש זוכרת מה היה התפקיד שלו (בכל זאת כמעט 20 שנה, לכי תזכרי), והעביר אותי סדנת קליטה מהירה. זה ממש לא היה התפקיד שלי אבל בתור יחידה מובחרת הצלחתי לקלוט מייד שאנחנו מקבלים גם את הטכנולוגיה הכי מתקדמת. הנסיון הקודם שלי במחשוב היה להכין מערכי שיעור על שקפים (עם מטול שקפים!), להכניס נתונים בדוס ולהדפיס אותם במדפסת סיכות עם נייר צץ-רץ. הקצין הדליק מחשב אישי וראיתי לראשונה בחיי מערכת הפעלה של ווינדוז, ומעבד תמלילים אופיס. למי שלא חווה את המעבר הזה מהטקסט לחזותי אפשר אולי להשוות את זה להבדל בין קבלת מסרים בטלגרף לבין ואטסאפ. שום דבר לא דומה.

"תקשיבי קוקסטא", הוא אמר, "יש לי מחר בבוקר מצגת להציג ואני רוצה שהיא תיראה ככה (פותח מייל באווטלוק ובתוכו מצגת פאוורפוינט). אני רוצה שאת תעשי את זה, נראה לי שאת בחורה חכמה". באותו ערב למדתי שזה אומר "אף אחד מהפקידות או מפעילות המחשב, שזה התפקיד שלהן, לא יודעות מה לעשות עם זה ואת חדשה. תשברי את הראש".

אז שברתי. ישבתי כל אותו הלילה בין ארבע קירות של אשקובית חשופה לרוח ולימדתי את עצמי איך ניגשים לדבר הזה בכלל. התחלתי מלטייל בין כל הכפתורים כדי לדעת בכלל מה אני מחפשת ואז לחפש. חירבתי כמה פעמים את כל מה שעשיתי, המחשב קרס כמה פעמים, לא מצאתי את הקובץ כשסוף סוף הצלחתי לשמור. דפקתי את הראש בשולחן הרבה פעמים וחישבתי שיהיה פחות סבל פשוט לגמור עכשיו מאשר לגמור את דף הפתיחה של המצגת. יצאתי החוצה ורצתי כמה מאות מטרים לתוך המדבר כדי שאף אחד לא ישמע וייללתי.

אבל הייתי נחושה לא לוותר. הטכנופובית שבי נכנעה לטכנו-סקרנית ובמשך לילה אחד ללא שינה לימדתי את עצמי כל הבסיס של ווינדוז ואופיס עד שהפכתי אוטוריטה בבסיס וכולם היו באים להתייעץ איתי, האורקל של הטכנולוגיה, בכל דבר שקשור לתוכנה או לחומרה. השמועה על מומחיותי חייבה אותי להיות מומחית באמת ומאז נטלתי על עצמי את תפקידי משחררת התקיעות במדפסת, מחליפת הדיו והדופקת הרשמית במקומות הנכונים כשמשהו לא עובד. 

החוויה הזאת הותירה בי חותם. אני לא מוותרת לטכנולוגיה. אני באה מתוך נקודת הנחה שאנשים הם אלו שכתבו אותה, גם אם הם אנשים שונים ממני הם עדיין אנשים ואם אלחץ על כל הכפתורים ואדפוק מספיק פעמים את הראש בשולחן, אוציא את הראש מהחלון ואצעק לתוך העיר הרועשת, אני אצליח בסוף. אפילו עכשיו, יש לי מחשב חדש, שהוא חיבור בין לפטופ לטאבלט עם מערכת וינדוז 8. זה אלגנטי, זה גם מסך מגע וגם מקלדת ואני קוראת לו "הרובוטריק". אז מה אם זו הכלאה בין אייל קורא צפוני לבין צבי תומפסון? הדרך היחידה לזיווג מוצלח היא פשוט ללחוץ על כל הכפתורים ולגעת בכל המגעים. עכשיו רק צריך לזכור לעצור ולישון על זה מדי פעם. 

אני מרגישה התעלות בכל פעם שאני נכנסת למסך העריכה על מנת להמליץ על פוסטים נבחרים. האצבעות רועדות כשאני בתוך הקרביים של האתר כדי לבדוק שהכל בסדר ולסדר את מה שלא. ועדיין עיקר ההנאה מגיעה מהקריאה.

אני יושבת וקוראת. קוראת ביום, בלילה, בשבת. לפעמים אני קמה בבוקר ואני חייבת לבדוק משהו והופ אני מרימה את הראש ולא שמתי לב שעברה שעה ועוד לא עשיתי פיפי בכלל. 

אחרי שנתיים פלוס אני עדיין חושבת שזכיתי בעבודה הכי טובה בעולם. בכל כניסה מאחורי הקלעים אני עדיין נמלאת יראה. אני לא יכולה לעצור את זה, אני לא רוצה לעצור את זה. אם מעצבנים אותי או שאני נפגעת, חסרת אונים לפעמים, אני רק צריכה להכניס את הראש פנימה ולצלול לתוך עולמם של מאות אנשים שמשאירים כאן חלקים מהחיים שלהם, לתיעוד, לפורקן, להפצת ידע, למה שבא להם, ובדרך יוצרים רווחה אצל הקוראים. 

זה כמו טיפול ארוך, דינמי, משתנה לאט ומאפשר הכל. הכרכרה עוברת ושמורת הטבע ממשיכה להתקיים. רצף הדנא משתכפל מהכותבים הותיקים לחדשים. לכן, אי אפשר להבין את ישרא-בלוג אם אינך חלק מהדנא הזה או לפחות מדען חוקר שמסתכל כל יום במיקרוסקופ. אי אפשר למדוד את זה מתמטית ומספר הכניסות מספרות סיפור שאינו מספיק. רוב המשתמשים באינטרנט חסרי סבלנות או נאמנות, עוברים בין אתר לאתר, פלטפורמה לפלטפורמה או קהילה לקהילה. 

ישרא-בלוג היא פנינה נסתרת. רק מי שביקרו בצדפה יכולים להעריך את ערכה.

שבוע טוב,