אני צריכה למצוא עבודה, כלומר משרה חלקית שתבטיח שייכנס כסף באופן קבוע. אני חושבת שלא הצגתי בפניכם את המיזם החדש שלי ושל שותפתי המוכשרת נילי ממן - מגזין "במידה שווה" לאופנה שמנה. אני ממש ממש אוהבת לעבוד עליו וזו דרך חדשה ועצמאית. כל ההתחלות קשות והאתר צריך לצבור תאוצה כדי שאפשר יהיה להעביר אותו מרשימת ההוצאות לרשימת ההכנסות.

חוץ מזה אני עושה גם עבודות גרפיקה בפוטושופס, עורכת, כותבת ומייעצת בענייני אינטרנט. העבודה הפרילנסרית, גם היא לא מבוססת עדיין, ואין לי רשימת לקוחות קבועים. אני רשומה לאתר בינלאומי לפרילנסרים שמחפשים כותבי צללים לבלוגים. מישהו שם מציע שכר של 2$ עבור כתבה של 500 מילה או 20$ לשיכתוב של כ-50 מתכונים. אני שואלת את עצמי מי מסכים לתנאים הללו? אפילו לעשות קופי פייסט לטקסט מועתק לתוך גוגל טרנסלייט זה יותר מדי עבודה עבור 2$. מעניין גם איזו עבודה הוא יקבל עבור 2$ ל-500 מילה. אולי את אותה מילה 500 פעם?

ברקע נמצא טיפול שיקום לשיניים שהתחלתי בדצמבר ועדיין לא נגמר. לא יכולתי ליפול על רופא שיניים יותר מקצועי אבל הפרפקציוניזם שלו מתיש. אחרי שנגמרו העבודות התחיל שלב המדידות, אותן הוא עושה במשך שעות על גבי שעות, מותח את הפה, מושך את השפתיים, מאיר את השיניים בקרינה, מפסל בגושים ולא מתפשר. זה מצויין לטווח ארוך אבל זה גם נעשה תוך לחץ בלתי פוסט ממטופלים שממתינים בחוץ, מחכים שעה או יותר.

את הדוקטור הלחץ משרת, כך הוא אומר. אני סופגת את כל הלחץ גם מכיסא המטופלת והוא מכריע אותי. היום הוא הוציא אותי החוצה באמצע כדי לשחרר את התור. הייתי אמורה להמתין בחוץ. כל כך רציתי כבר ללכת שפשוט התחלתי לבכות והתפרקתי במרפאה הציבורית. הייתי צריכה מים, כדור הרגעה וקריאה דחופה לאהוביק שייקח אותי הביתה כדי לחזור לעשתונותיי.

בעוד יומיים, בעצם יום, בקיצור בחמישי, אני חוגגת יום הולדת 39. היום עניתי לשיחה מהמשטרה לגבי בלוגרית אובדנית. זה תחום האחראיות הכי קשה שהיה לי כמנהלת ישרא. בהתחלה אני פועלת ביעילות ובמקצועיות ואחרי שכל המידע עובר לידי המשטרה (בהתאם לצו שופט) אני נותרת לבד עם המועקה. הפעם הנתונים שהם היו צריכים היו נגישים לכולם אך במצבו של ישרא-בלוג אני תוהה מי יגיב לקריאות כאלו וייתן מידע שדורש כניסה מורכבת יותר למערכת באמצע הלילה. המצב של ישרא-בלוג באופן כללי מדכא עד עפר, חוסר ההתייחסות כל כך מעליב עד שאני מתחילה לחשוב שישרא זקוק להלוויה מכובדת. לפרידה מסודרת מהאינטנט. שיימצא או יומצא אתר חדש, שבו בלוגרי ישרא יוכלו לפרוק וגם יהיה להם מענה וכתובת. אולי פינאלה טוב זו הזדמנות להספיד ולסגור מעגל, במקום להיות עץ שנופל ביער בעוד כמה חודשים. אבל לכו תדעו, אולי הנפש שלי פשוט מתכוננת לבלתי נמנע ומנסה להשאיר מידה מסויימת של שליטה.

מחר בטוח יהיה יותר טוב, כלומר היום.

 24 שעות לפני ההופעה ההיסטורית של רובי וויליאמס בפארק הירקון הופעל נוהל "טיול שנתי".
זה אומר שאני נלהבת מההופעה כבר חצי שנה וב-24 השעות הקרובות צפויים להישבר כמה שיאי ההתרגשות.

רובי הוא האליל הבריט-פופ / רוק, ובשנים האחרונות גם סווינג, הבלתי מעורער שלי. ואני מתה על בריטים.

מימי להקת הבנים החצופה Take that ועד חביבי קרבות האוכל TRAVIS

בגיל 17 התמקם מול המיטה שלי פוסטר של טייק דאת בחוטיני (רובי קיצוני ימני):

מחר אחזור מנטלית לתקופה בה רובי פרש מלהקת הבנים ולמרבה ההפתעה הצליח אף יותר. לבד היה קל יותר להבחין בשילוב הייחודי בין ערס שחצן לג'נטמלן בריטי. מכוער ומושך במידות משתנות. מכירים תלל אביביםים מניאקים רגישים ומנותקים? אז כזה וגם דו-קוטבי, מכור לקוק ולחוסר סיכוי באהבה. קלישאה ומורכבות שמצליחים לחיות (לפעמים יותר, לפעמים פחות) בפרפורמר מופלא שנולד בשביל הבמה.

היה ברור לי שהפעם אני הולכת על הפול מונטי וקונה כרטיס לטבעת הזהב, יעלה כמה שיעלה. כנראה שלפני חצי שנה היה לי יותר כסף. מחר אני מצטרפת למעריצים שכבר היו בהופעה שלו באמסטרדם ויודעים לבוא כבר ב-11 לבדיקת סאונד. אין לי מושג איך ממתינים מ-11 בבוקר ועד 21:30, בשנות ה-20 שלי לא הייתי כל כך משקיענית. אני מניחה שקצת מאנצ' ואווירת מעריצים תעזור לשרוד את ההמתנה ולראות את האליל הגמד מתוך הנחיר ממש.

אחרי הכל הוא היה פסקול חיי בשנות המילניום ובעשור הראשון של הבלוג: בתקיעות, בפרידות, בדרמה, בדיכאון, בהתרוממות. תמיד מבין את מה שעובר עליי ותמיד יוצא חזק. בדרך לעבודות שהתחלפו עם אותו הדיסקמן, עד שגם הוא כבר לא שרד. גם אני במקום שונה לגמרי אבל בא לי ממש להגיד שלום ולחבק את מריאט של העשור הקודם.

שמה קישור לכמה משירים החביבים עליי, אם גם אתם רוצים להצטרף לאווירת חג הרובי הראשון שלי.

Trippin

Rock DJ

Supreme

Come Undone

She's the one

Me and my Monkey live

The Road to Mandalay