תיארתי לעצמי שמדידה ראשונה זה קשה אבל אני חושבת שלא באמת ידעתי כמה קשה. השמלה במצב טיוטא בלבד. יש רק שלד וגם הוא בלתי יציב לצורך תיקונים עתידיים. זה לא קל לדמיין את הקישוטים והצורה המוגמרת אבל גם לעשות שינויים זה מפחיד, במיוחד כשהמעצבת מתעקשת שמהשינוי הזה לא ניתן לחזור אחורה או מראה לך כמה העיצוב שלה הוא בעצם רעיון הרבה יותר טוב.

בכלל לא ידעתי שמעצבות זה דבר מעצבן כל כך. הרוב אפילו לא מסתירות את העובדה שהן לא עושות שמלה לפי בקשתך ומסתבר שגם לאלו שכן יש דעה מוצקה על כל דבר. ואולי זו רק המעצבת שלי? בכל אופן, אני בחרתי אותה ויש לה דעה על כל דבר. הדבר היחיד שיכולתי להתרשם ממנו זו איכות וצבע הבד, וממנו אני מאוד מתלהבת. הסאטן הלבן-פנינה-לא-בוהק שהיא מצאה, והמגע שלו, ממש נעימים ומתאימים לי. כל השאר בערך שיניתי בלי סנטימנטים.

כשהיא הסכימה לקבל על עצמה את תפירת השמלה, על פי ההשראה שלי ושל אודרי הפבורן, השארתי לה שתי שמלות שלי שאני מאוד אוהבת. שתיהן בעיצוב נעמה בצלאל ובגזרת פיפטיז. בכלל, מאוד רציתי שנעמה בצלאל תעצב לי את שמלת החתונה אבל, כאמור, היא לא תופרת שמלות שאינן בקולקציה, ואני גם לא מוכנה לשלם סכום חמש ספרתי. התוצאה שיצאה למדידה הראשונה זה פחות או יותר החלק העליון של שמלה א', תפורה לחלק התחתון של שמלה ב'. זה באמת יפה אבל זה קצת דומה לשמלת ערב בלבן. עכשיו אני הכלה, לא אחת המוזמנות לחתונה, ואני רוצה להיראות כמו כלה ולא כמו מוזמנת לחתונה. כלומר, אני רוצה את כל הואו והפזאז והנסיכי והקיצוני שעליו חלמתי, גם אם לא הייתי מודעת שאני חולמת. אז חטפתי הרבה סיכות לתוך הגוף, הרבה עצות להן לא נכנעתי, והנה אנחנו שוב על דרך המלך לפנטזיה.  

במדידה התברר שהנעליים שקניתי לא מתאימות בכלל. על רקע הלבן, הבז' המבריק שלהן נראה צהוב חולני ולא קשור לכלום. כיוון שממילא היינו בשוק הפשפשים השתמשתי באצטלת יום ההולדת של אמא כדי לנסות את החנות המפורסמת שבה את בוחרת את גובה וצורת העקב, מתאימה לזה אימום לרגל שלך, ומוסיפה את החומר, המרקם, והצבע הרצויים.

זה מה שיצא לי:

אהה וחזיה מסתבר שאי אפשר באדום. החזיות בצבע גוף החלקות דיכאו לי את הצורה, דמיינתי את הכתבה הזאת עם מה שהכלות לבשו מתחת לשמלה ורציתי למות. אז קניתי חזייה לבנה עם סרטים ורדרדים ומעט אפליקציה רקומה בצבע לבן, ושימחתי את עצמי שוב. איזה כיף!

כן, כן, אני יודעת, שבועות שלא ואז שני פוסטים ברצף זו חוצפה.

היום ה-23 ליוני, זה יום שנה כפול ומכופל. בשעה הזאת לפני 28 שנים היינו באולם גדול בטרמינל הישן של שדה התעופה, שהיה אז גם הטרמינל היחיד. האולם היה נראה לי די ריק, עם שורות של כיסאות מחוברים כמו שנהוג בשדות תעופה, עשויים ממתכת מוחצת בשר. באחת הפינות היה מיכל עם מה שנראה היה כמו מים כתומים אך הסתבר שזה היה זיפ, טעם שאני מתעתדת להתמכר אליו ואף להעדיפו בלי מים, רק לשים על הלשון את האבקה החמצמצה ולעוות את הפנים. הכי משנה הייתה הרצפה, לא רצפת עץ או שטיח מאובק כמו שהכרתי, כי אם בלטות שוםשום שנראו כמתאחדים לכדי יצור שמקטין את החדר. אני זוכרת שכולנו קיבלנו תעודת זהות והפכנו לאזרחים מן המניין, עם מספרים עוקבים. משנגמרו העניינים הבירוקרטיים יצאנו את הטרמינל ושורות של אנשים קידמו את פנינו, מיוזעים, מהבילים ובעיקר מאוד לא מאופקים. לא היה אז אולם למקבלי הפנים ומי שבא (ואז טיסה הייתה דבר נדיר ולכן אירוע אליו מביאים את כל המשפחה) עמד בחוץ, בחום, חסום על ידי גדרות משטרה שמותירים שביל צר לנוסעים החוזרים. הידיים הזרות הושטו דרך סורגי הגדרות וצימצמו את מרחב הראייה לשדה של ידיים, של מגע, של חום. אפשר לומר בהחלט שהתקבלנו בזרועות פתוחות. 

ועוד ציון דרך שיש לציין קרה היום לפני 11 שנים. הייתה זו הפגישה הראשונה שלי עם הפסיכולוגית. תחילה במרפאה ליד כיכר המדינה, אחר כך בנורדאו ועכשיו סמוך מאוד לנורדאו. כמות הפגישות שבוטלו, מסיבה זו או אחרת, להוציא את חופשת הלידה שהייתה כבר לפני 9 שנים, הוא חד ספרתי. לפני שנה, לכבוד שנת העשור, הבאתי לה במתנה שעון שולחני חדש, במקום זה שהתקלקל. אחרי 10 שנים של ישיבה, דיבור, דיבור, דיבור, דיון, ויכוח, בכי, טונות טישו ולא מעט כסף, התחבקנו. היום לא זכרתי שזה יום השנה שלנו כשהייתי בפגישה. נתתי לה את ההזמנה לחתונה. סיכמנו שנדבר אם זה מתאים שהיא תבוא אבל היא אמרה שזו מתנה מדהימה ומרגשת. אי אפשר לקחת ממך את היסודות של הטיפול. זה תמיד יהיה שלך. זה תמיד יהיה שלי.

עוד חמישה שבועות לתאריך המיועד והדברים הולכים חלק ובכיף. יש חשש שאחרי שכתבתי את זה תהיה תפנית בעלילה כי מרפי אורב לא רק לאימהות צעירות, כמו שבנות המועדון שלי אומרות, אלא גם לכלות נרגשות ומסמיקות כמוני.

אז מה יש לנו: יש מקום ותפריט ומוזמנים וטרום הזמנה והזמנה מלאה עם מפה והסדרי חניה. יש שמלה בתהליך תפירה. אני לא יודעת איך היא נראית כי זה לא דגם מהמלאי אלא משהו בתפירה אישית לי. ביום רביעי יש לי מדידה ראשונה ואני כבר מתחילה להתרגש מעכשיו. בנינו השמלה זה הכי חשוב, מצידי שהאורחים ייחנקו עם ביסקוויטים יבשים, לא לא באמת רוצה שייחנקו אבל אני יודעת שאי אפשר לספק את כולם. בסך הכל השתדלנו לעשות טקס שמייצג אותנו, שלא יהיה כמו 100 מליון אחרים אבל גם לא יהיה קיצוני. אני אשמח אם יהנו ויאהבו, אני עושה כל מה שאני יכולה כדי שזה יהיה אירוע כיפי לנו ולמשפחה, יש ים, יש אוכל, יש מוסיקה, אפילו צלם שאני די אוהבת. הוא אמנם היה הבחירה השלישית שלי כי הצלם שהוא גם גולש לא היה פנוי והזוג שהם בעל ואישה וצלמים מוכשרים לא עובדים בסופש, אהה ובחירה שלישית בעצם היה יקר מדי אז בחירה רביעית מכל כל כל הצלמים בארץ, אה רגע לא היה עוד אחד שצילם את החתונה של בלוגר שהוא גם צלם אבל גם הוא לא עובד בשבתות. מה קורה פה עם כל הצלמים שומרי השבת? חשבנו שזה דווקא יהיה ייתרון כי בהתראה די קצרה אנשים טובים כבר תפוסים אבל ביום שישי אף אחד לא מתחתן חוץ מאיתנו. אז הצלם היה די סיפור אבל האיפור אני ממש סומכת עליה, רק קצת חוששת שאזיע את נשמתי במיצר בין יולי לאוגוסט ובלחות של תל אביב. היא אומרת שהאיפור עמיד וגם ככה נראה לי שמה שחשוב זה שישרוד את החופה. אני מרגישה שאני מקיאה פה וכנראה שזה מה שקורה אחרי שהתאפקתי וסיפרתי חלק פה, חלק שם. טוב אני גם קוראת את הספר החדש של נעה ידלין "בעלת הבית" ולמרות שאני רק בפרק השלישי אני נהנית בטירוף ונזכרת איך פעם הייתי כותבת בלי פיסוק זורם ובלי רווחים אבל במאסה הזאת חייבים לעשות מתישהו סטופ.

שאלת המוזמנים. אנחנו עושים חתונה קטנה עם משפחה וחברים קרובים. מאוד סלבי מצידנו. מצד אחד זה מאוד כיף שמי שיבוא יהיו אנשים שאנחנו רואים כל הזמן ומצד שני הפנטזיה שלי להזמין את כל מי שאי פעם הגיב בבלוג, אקסים מיתולוגיים, כל החברה שבה אני עובדת וחברות מבית הספר היסודי שאפילו לא חיפשתי בפייסבוק, הולכת פייפן. אז מצומצם כן אבל יש את האנשים החמודים שאתה יודע שישמחו בשמחתך אבל יש כל מיני שיקולים לא ענייניים כמו: עם מי היא תשב היא לא מכירה אף אחד? יהיה לו נעים לסרב? אם אני אזמין אותם אני אצטרך להזמין גם ההם כי אנחנו באותו סוג של יחסים. אז אני רוצה שכולם יבואו או שאף אחד לא יבוא. זה מאוד פשוט.

עד עכשיו באמת עשינו מה שרצינו ולא היו פשרות והנה עם ההזמנות אני מרגישה שצריך להתחשבן ואני לא אוהבת לעשות חשבונות, לא בבנק ולא בכל מקום אחר. אני שמחה שההורים שלי שמחים ושהמשפחה שלו מאוד אוהבת אותי. הכי מרגש זה שאהוביק מתרגש מאותם דברים שמרגשים אותי ובכלל שאנחנו יחד וזה נועד להציג לעולם מי אנחנו, מה חשוב לנו ושנהיה לערב אחד במרכז ונדע להנות מזה ולקבל את כל האהבה של הקרובים לנו.