אתמול בלילה נשך אותי כלב. באמא שלי (שחגגה אתמול 63 והיא אישה מהוגנת לכל הדעות) נשך אותי כלב. לא סתם, זה היה לברדור, שהוא אחד הכלבים הרגועים והידידותיים מבין גזעי הכלבים. כך זה קרה:

עשיתי הליכת ערב, עברתי דרך הפגנת הגז בכיכר הבימה, שהייתה די ריקה (עצוב) והמשכתי על אבן גבירול עד ליהודהמכבי, שם השארתי את האופניים ביום חמישי. את דרך חזרה עשיתי דרך נורדאו ובן יהודה, רכובה על הכלי הדו גלגלי. קצת אחרי בן גוריון עברתי קרוב לבית קפה ופתאום, משום מקום אני רואה כלב קופץ כנשוך נחש כמה מטרים ממני ובתוך שניות מגיע עד אלי, נוגס לי בתחת בעוצמה, סוגר לסתות ונתלה עליו עד שהבעלים מצליחה להשתלט על הרצועה ולנתק אותו מעכוזי.

זה קרה כל כך מהר וזה נגמר כל כך מהר שהייתי בהלם. המשכתי עוד כמה מטרים עד שקלטתי שננשכתי וצעקתי באנגלית he bit me, he bit me. בעלת הכלב רצה אלי וצעקה סליחה סליחה ואת בסדר, את בסדר? הכלב נראה רגוע ומרוסן על ידה. תמים ובלונדי ובכלל לא כמו החיה רודפת האופניים והפראית שנשכה אותי לפני רגע. העניין הוא שכשאומרים לי סליחה סליחה, לא משנה כמה אני פגועה וכועסת זה מנטרל את הכעס מיידית ואם לא מיידית אז מייד אחרי מיידית. כל הזעם שוכך ואני שוב מחייכת ומצטערת יחד עם הגורם המצטער. בגלל זה שכחתי לשאול אם הכלב מחוסן כי כל מה שיכולתי להעלות על הדעת זה לשאול אם אין לו כלבת ולמה הוא פסיכי אבל אז לא היה לי נעים.

הגעתי הביתה עדיין נסערת, חניתי את האופניים והפשלתי את החצאית. היו שם סימני נשיכה ניביים, כאילו ערפד מצך לי את הדם ועוד נקב אחד. הבוקר כואב לי יותר אבל לפחות לא הפכתי לערפד, זומבי או חטפתי כלבת (בינתיים).

זה מזכיר לי את הנשיכה היחידה הנוספת שחוויתי, בערך כשהייתי בת 6. לשכנים מול הבית שלנו ברומניה היה כלב זאב. הם לעולם לא היו מוציאים אותו מחוץ לגבולות החצר והוא חי בשבי כל חייו. ילדים בסמטה היו מציקים לו מעבר לגדר וגם אני, במיוחד כשהייתי מטפסת על עץ תותי הבר שנשק לחצר של בעלי הכלב. הוא היה נובח בטירוף ומנסה להימלט כדי לקרוע מאיתנו חתיכה. פעם אחת שיחקתי באמצע הסמטה עם חברים, נדמה לי שישבנו על מדרכה ואז הכלב פשוט פרץ בריצת אמוק, התביית עליי ונעל את הלסתות שלו על הבטן שלי. היו צריכים למשוך את כולו כדי שישחרר.

תמיד היו לנו כלבים ואני מאוד מחבבת אותם אבל הפראות הזאת השאירה בי חותם לכמה שנים, וכשהייתי רואה כלב חושף שיניים הייתי קופאת במקום. זה עבר לגמרי כשפוקר הכלבה הטובה בעולם הפכה לבת טיפוחיי. מדאגה לה הייתי נעמדת בינה לבין כלבים מסוכנים בלי היסוס, העיקר שהיא לא תיפגע. למרות שהיא במקור זאבה מעורבת אין בה שום יצר תקיפה ואין כמוה נשמה טובה בכל העולם.

מעניין מה גרם ללברדור לנשוך אותי? איזה פחד!

עדכון 29.6: אתמול הייתי במשרד הבריאות ועברתי את התחקיר ש unfocused תיאר בתגובות. הרופאה שראתה אותי החליטה לשלוח אותי לזריקת טטנוס בקופת החולים. האח הכי חמוד בקופ"ח נתן לי חיסון ואז דיברנו רבות על אימונוגלובולינים ונוגדנים סבילים ומוחלשים, דברים שכל היפוכונדר אוהב לשמוע. האח מיכאל סיפר לי שלא מזמן משפחה מחולון אימצה כלב מאיזור צפת וכי רק אחרי כמה שבועות התגלו אצלו תסמיני המחלה והוא כמובן מת. אז שלא יגידו לכם שאין כלבת באיזור המרכז.

כדי לאתר את הכלב פניתי לעזרתו של ארתור, בעלים של בוטיק יין שבו ישבה בעלת הכלב בזמן הנשיכה. הוא אמר שהוא לא רוצה להיכנס לזה או להתעסק עם זה בטענה ש: "כלב זו חיה, לי יש כלב וגם אותי נשכו ולא קרה שום דבר". כתבתי על זה פוסט בפייסבוק ותייגתי את ארתור מסער יין בוטיק ישראלי בבן יהודה 126 בתל אביב. אני לא חושבת שהוא אשם במשהו אבל אני כן צריכה את העזרה באיתור הכלב ובעליו בדחיפות.

"הצנזורית הצבאית לשעבר, תא"ל מירי רגב, היא כעת שרת התרבות בישראל". משפט כל כך אורווליאני שגם אורוול היה מוצא מופרך מדי עבור ספרו 1984. אתם מבינים את גודל האבסורד? מי שהייתה אחראית על מניעת מידע מהתקשורת החופשית (נגיד) היא עכשיו מופקדת על תקציבים לא קטנים (אם כי מדי) שנועדו לסבסד את היצירה עצמה.

בזמן בו יש יותר גירויים שמחליפים את הנחת להביט, לשמוע, לקחת חלק, חשוב יותר לזכור שהאמנות זקוקה למימון, כי היא לא קלה לעיכול כמו תוכניות ריאליטי. יצירה מטבעה אינה מותאמת לצופים, כמו שהיא משקפת את חווייתו של האמן, בתקווה לחשוף ולו חלק מגרעין כלל אנושי, נקודת מבט לחלקים העיוורים בנפש. ליוצרים דרוש החופש לעשות זאת, באיזו צורה שנראית להם, בכל אמצעי שיש בו חוויה חושית ואינטלקטואלית.

אני נולדתי במדינה שבה ההערצה לצורת החשיבה הקומוניסטית-סוציאליסטית, הפכה מאידאולוגיה כלכלית, לדת תרבותית המהללת את השלטון. ההבדל בין מימון פרוייקטים שמתיישבים היטב עם הנרטיב הציוני, לבין אישור הצגת פרוייקטים המהללים את הנרטיב הציוני ורק אותו, לא גדול. הוא יכול לקרות לאט מכדי שנבחין בו, עד שנרגיש בחסרון החופש והחירות, עד שנדמה שאפילו המחשבה העצמאית תיאסר, ומייד אחריה גם המחאה.

אני לא חושבת שאנחנו הולכים לשם. רגב יותר נובחת מאשר נושכת, מתנקמת וסוגרת חשבון עם אלו ששפכו עליה מים ברוטשילד, סמוך לכיכר הבימה. לא נראה לי שיש לה תוכנית אב דמונית או שהיא מספיק מבינה בפוליטיקה וממשל כדי לשנות באמת את מצב התרבות. אבל אי אפשר לדעת איזה מהלך תתחיל הצנזורית הצבאית לשעבר, ומי יחליף אותה ויעלה את גובה הלהבות ברוח השלטון.

נדמה לי כי הדרך היחידה שבה אפשר להחליט אם ההצגה "הזמן המקביל" בתיאטרון אלמידאן, היא מהסוג החופשי או התועמלני, היא ללכת ולצפות בה (מקווה שהם עובדים על הוספת הצגות) ועל ידי כך לדאוג למימון ששרת התרבות מונעת ממנה. אם היא מעוררת דיון אמיתי על אסירים פוליטיים (אגב שלטון דיקטטורי) זה מספיק מעניין כדי שהיא תמשיך לעלות על הבמה.

אז מי בא איתי לחיפה?

בערבו של יום חמישי ראיתי את "עולם היורה" עם אהוביק. לדינוזאורים בו יש שיניים גדולות יותר, הנדסה גנטית משובחת יותר ודמויות חדשות.

אני אוהבת לראות מה שנחשב "סרטי בנים" אז לא כל כך הופתעתי שלא מצאתי הזדהות רגשית עם הדמויות הנשיות. לרוב הן אינן הדמויות הראשיות בסרטי אקשן. בעולם היורה ניתנת הצצה מסקרנת להתפתחות שעברנו בתחום הזה ב-22 השנים שחלפו מאז "פארק היורה".

הסרט יחסית מודע לעצמו ועושה הומאז'ים למקור, כמו מתנצל מראש שהוא לעולם לא יהיה הבן של סטיבן שפילברג. אפקטית הוא מרהיב ומושלם, הדינוזאורים אמיתיים יותר ואנושיים יותר. רכבי השטח שקופים ומתגלגלים יותר, אך הסוציולוגיה מאבדת הרבה נקודות על תסריט עם מגבלות חשיבתיות.

ב"פארק" היו אחות גדולה ואח קטן. היא הייתה בעלת התושייה והוא היה הרגיש. ב"עולם" יש שני אחים. הקטן אכן רגיש יותר אבל הגדול סתם דוש.
בפארק שיחקה לורה דרן, הבלונדינית הגבוהה והלא שגרתית, את אלי - חוקרת קשוחה שמסתובבת עם רובה ומכנסי ספארי. בעולם, האישה של הפארק היא כוסית נוירוטית על עקבים, עם חליפה לבנה ופן. מהרגע שבו היא עולה למסוק היא מתחילה לעשות קולות ופוזות של נאנחת בזיוף בולט. לאורך הסרט היא אכן מלכלכת את בגדים כסמל להשלת חזותה המוקפדת אבל היא לעולם לא תרד מהעקבים ובחליפת החצאית הסקסית שלה יווצרו כאילו במקרה קרעים בצורת שסע עמוק וכתף חשופה. כמובן שהדרך היחידה שבה אפשר לראות אותה בשיער קצת מתולתל היא אם היא בדיוק עברה דרך שלולית בוץ.

הדמות של קלייר אמנם מתפתחת במהלך הסרט. היא נוטשת כמה פחדים ומגלה אומץ ותושיה אבל גם זה יוצא ממנה רק באיזשהו דחף אימהי קמעי כשהיא צריכה להציל את האחיינים שלה. הקריירה והניתוק הרגשי שלה נעלמים אל מול צאצאים גנטיים, עליהם היא מגנה "כמו אמא לביאה". זה גם מה שהופך אותה מהיסטרית למאושרת וראויה לאהבה. מקרייריסטית אכזרית לאשה חמה ואוהבת, שלעולם לא תוותר על עקבים. אפילו אם צריך לברוח מדינוזאור.

לא שלצד הגברי בסרט קל יותר. כריס פראט הוא חתיכת גבר מוצק ושרירי, שיודע לתקן בעצמו אופנועים וללחוש לוולוצרפטורים. אפילו אם היו מחברים יחד את האי-שרירים של סם ניל וג'ף גולדבלום מ"פארק היורה" לא ניתן היה לייצר כריס פראט אחד. בעוד בפארק היו גם גברים נוירוטיים, עם חששות מוצדקים מחיות ענק פרהיסטוריות, הרי ששני עשורים אחרי כל הגברים בעולם הם אמיצים, חסרי אחראיות או סתם פסיכופתים.

החנון היחיד שנותר בעולם משוחק על ידי ג'ייק ג'ונסון, ההוא מ"הבחורה החדשה", והוא האתנחתא הקומית. לצידו מנהלת חדר השליטה שנוטה לבכות ברשת הקשר כשהיא מודיעה על מצבי חירום, לייבב כשהיא נפרדת ממסוקים ולנטוש את העמדה שלה בזמן משבר.

תוספת מתוקה לסוף האמריקאי המשבר המשפחתי מתקן את עוולת הגירושין המאיימים ואילו קלייר מתאחדת עם אהוב ליבה המסוקס ומטילה לו ביצי דינוזאורים. אוף, תמותו, הרסתם לי אחלה סרט עם דמויות מעאפנות.

כמו כן ברחבי הארץ:

להר הרצל יש את טקס הדלקת המשואות

לכיכר רבין יש הפגנות פוליטיות ורצח אומלל

לרוטשילד יש את המחאה החברתית

ומה נשאר לבוגרשוב?

מצעד הגאווה השנתי הצבעוני!

במשך שעות הצהריים הרחוב שופך מלא גאות וגאים עם דגלי הקשת היישר אל החוף.

השנה העירייה חילקה צינורות מים לדיירי הקומות הגבוהות כדי שיצננו את הרוקדים בחום המתעצם. היה מרענן.

חגאווה שמח 2015