דנה היא ללא ספק אוצר לאומי. צריך להציע שגם המדינה תשלם לה תמלוגים, ולא רק הנשים שמתרגלות אצלה יוגה. ברגעים אלו ממש ואחרי תרגול היוגה של אתמול אני מזיזה את השכמות שלי בעזרת שרירי הגב והן מתכווצות, מתפקקות, ונעות יחד עם השלד במין כאב נעים שמזכיר את נוכחותו של הגוף. אני באמת מרגישה יפה יותר (גם אם עייפה יותר) אחרי שאני יוצאת מהתירגולים של דנה. "תתגבהו מבפנים" היא אומרת, ואני יכולה להרגיש את החוליות מתרחקות זו מזו. 


כל תרגול מתחיל בתנוחת שכיבה על בולסטר. זהו אביזר בצורה של כרית צרפתית קשיחה וארוכה, שעליו מניחים את הגב. מתחת לראש שמיכה מקופלת וכפות הרגליים פונות זו כלפי זו ב"כף אל כף". היא לא קוראת לשעה וחצי אצלה בסטודיו שיעור אלא תירגול. אני מוצאת שזה מאוד צנוע. כאילו היא לא מלמדת אותנו משהו חדש אלא מתרגלת איתנו את מה שהגוף שלנו כבר יודע, ואולי רק שכח. השיטה היא איינגר יוגה, והנשים שבאות לתירגולים (המיועדים לנשים בלבד) חברות באגודה סודית שמבינה את חברותיה בלי מילים. הרגע חווינו משהו מאוד אינטימי יחד, כמו תפילה במקדש הגוף. חלקן מתרגלות קלאסיות, חלקן מבוגרות, הריוניות, עם פגיעות גב, צעירות, אימהות, כולן עדינות אופי. ואם הגיעה לשם מישהי לא מתאימה היא לא תתחבר ותעזוב. 

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הייתי בשיעור נסיון. ענת, קוראת הבלוג, הפנתה אותי אליה ועל כן כל הקרדיט שלה. זה היה אחרי חודשים שבהם נדדתי בין סטודיואים ומורים הזויים יותר והזויים פחות בלא מעט שיטות יוגה. היא אמרה דברים משונים כמו: "תעברנה את תכולת העקב לתוך העור של העקב" או "שימו את ראש הירך בקו אחד עם עצמות האגן" אפילו "תדמיינו שיש לכן מכנסונים צמודים ואתן מושכות אותם כלפי מטה". זה נשמע לי כל כך ביזאר ועם זאת יכולתי בקלות לדמיין שאני עושה את מה שהיא אומרת, אפילו אם אין או כמעט ואין תנועה בשרירים. 

היא פשוט מורה מופלאה, היא מאמינה בי ואני סומכת עליה. בייחוד היא מעירה מתוכי את השאיפה לעשות את המקסימום שלא האמנתי שאפשרי. עם זאת, היא לא טיפוס קל, וקשה לעכל אותה ואת השגעונות הפרטיים שלה. את הבית שלה היא הפכה לסטודיו איינגר למהדרין, עם חבלים בקירות והכל. כל פעם היא גם לומדת משהו אחר ומיישמת אותו על התלמידות שלה בטיפולים: התעמלות להזרמת דם לרחם או שיטה מגנטית לאיזון הגוף. בכל שנה היא לוקחת חופשה ארוכה בהודו כאן, חופשה קצרה יותר בגרמניה שם וכמו חופשה של הפסיכולוגית או של ההורים שלי זה מאוד קשה. אני לא זוכרת בדיוק מתי התחלתי אבל נראה לי שכבר עברה שנה שלמה של תירגולים.

נורא חבל לי שהיא לא תהיה כאן בשבוע שלפני החתונה שלי אבל אתמול אחרי התרגול שלחתי לה כמה ברכות במייל וקיבלתי בחזרה את המשפט הבא: זכות ותענוג ללמד אנשים עם אינטליגנציה גופנית כמו שלך. איזו מלכה.

אני נוטה לחטט בבלוג שלי לעיתים נדירות ביותר. וכשזה קורה זה כי החלטתי לגבות את הפוסטים ולמחוק תקופה שלמה. הפעם האחרונה שעשיתי את זה הייתה בסוף 2011, כך שהבלוג מתחיל בינואר 2012. 

ההבנה הראשונה שלי מהקריאה לאחור הייתה שאני כותבת טוב דמט. שונה מאיך שכתבתי כשרק פתחתי את הבלוג. מאופק יותר, מינימליסטי ומנסה לדייק. עם הזמן הבלוג הפך פסיפס שלם יותר של האישיות שלי. כמעט לכל החלקים יש מקום. באופן אירוני חוץ מלמין, שהיה פעם הנושא המרכזי בפוסטים שלי. עכשיו הדיון במין מתבצע במרחב האינטימי שביני לבין אהוביק.

בעבר הרגשתי שאני קוראת את עצמי לאחור ושום דבר אף פעם לא זז. השנה וחצי האחרונות היו מלאות בשינויים דרמטיים. אני קוצרת את פירות ההתעקשות לחיות את החיים במלואם. חגגתי 11 שנות טיפול פסיכולוגי ואני שואבת את הנקטר של מה שנבנה לאט וברגישות אין קץ. זו התבגרות שאני לא אזדכה עליה, בסיס עליו אני עומדת איתן ואי אפשר שלא להרגיש את חוזקו. 

אחרי ההקדמה הקצת מיותרת הזאת אפשר כבר לגשת לבחירות:
 

קצת אחרי שהבלוג מתחיל מחדש אני עוברת לגור עם אהוביק. השינויים עדיין טריים בגוף ובנפש, ואני מפחדת מאוד שזו אשליה, שתיכף הכל יתפוצץ לי בפרצוף.

החודשים חולפים והמצב רק נהיה יותר ויותר מעולה. אני מסכימה להיפרד משן בינה, להתקרב לאהוביק, לטייל הרבה עם הכלבה, להפריח את הגינה שבגג, ולבלות בה זמן איכות עם משפחתי המתהווה.

לא עובר זמן רב ואני מתחילה לעבוד בישרא. באופן אירוני כאן הכי קשה לתאר את מה שעובר עליי.

בחוץ עפים טילים אמיתיים. מלחמה ששכחתי מהר, למרות שבזמן אמת רעדתי בחדר מדרגות. אחריה הפוסטים חוזרים למסלולם כאילו כלום לא קרה ומתמלאים באהבות שלי לספרים, סדרות, עיצוב, אופנה ושות'.

יותר משנה אחרי שהאירועים התרחשו אני נזכרת במחלה ובמוות של הדוד הרומני, ומעבדת את האבל לפוסט בלי כותרת. על פי האבחנה של מגיב ותיק פוסטים כאלו הם גם הכי מרגשים. 

באהבת הקוראים הרבה ביותר זכיתי עם הפוסטים: חיי בתל אביב - הסדרים רומנטיים חלק 1 ו-חלק 2, המסכמים 15 שנים בעיר הלבנה. מגיע לקוראים כל הקרדיט שהם בוחרים נכון. תודה רבה לכם על הדרך והשמחה שאתם שותפים לה עם האירוסין לאהוביק, יום ההולדת, והחתונה המתקרבת במהירות. עוד שבועיים בדיוק.

היום וידאתי שכל הספקים זוכרים את התאריך, שיש הזמנה במלון ושההינומה עם הפפיון מוכנה. בשבוע הבא יש מדידה סופית של השמלה. המדידה האחרונה הייתה מוצלחת והשמלה תופסת צורה. נותר לנו לחלק כמה הזמנות, לאשר הגעה, לסדר שולחנות, לכתוב את הטקס ובטח עוד כמה דברים שאנחנו עוד לא יודעים עליהם.

למרות שהפוסט דרש ממני יותר משאבים ויותר זמן ממה שאני לא רגילה להשקיע, הוא נותן לי את החיזוק שאני צריכה, שהכל בסדר, שאני צריכה להמשיך לחלום ולהפוך את החלומות לחיים טובים יותר ומעוטי סבל מיותר.