לצערי, הבריחה הזאת לא מתרחשת עכשיו אלא בסתיו של השנה שעברה, בירח הדבש שלנו. מבדיקה בקטעים הקודמים נראה שלא סיפרתי על השבוע האחרון בטיול. אני רק יכולה להודות שיש ייתרון בזיכרון מסע שאפשר לברוח אליו, במיוחד עכשיו כשההווה לא מזהיר.

לניו יורק הגענו ב-12.9 בנחיתה ישירה מלאס ווגאס. תכלס הגענו סחוטים. אנשים צריכים להיות בשייט אחרי לאס ווגאס ולא לפני. בעיקר כדי להשלים שעות שינה. יש שם כל כך הרבה חמצן שמוזרם בצינורות האיוורור ומשאיר אותך ער, מהמר, אוכל וקונה. כשהסטורציה בדם יורדת הדאון מכה בעוצמה של גמילה ובעיקר ברצון לישון. אבל איך אפשר לישון בעיר כמו ניו יורק?

המלון שלנו מוקם באופן מושלם ויוקרתי על גדות הפארק. בפנים לא היה יוקרתי בכלל אבל שוב, מי נשאר בחדר בניו יורק? מייד אימצנו את המעדנייה המקומית של טורקי חביב, אצלו אכלנו ארוחת בוקר ברוב הימים הבאים. בינינו דלי זה כמו מכולת עם אוכל מוכן וכריכים טריים או התמחות מיוחדת כמו בשר, אוכל יהודי. הטורקי שלנו הגיש ארוחת בוקר פשוטה, דומה לזו של החושות בסיני. חביתה עם גבינת פטה, פרוסות נדיבות של עגבניות ומלפפונים (שלא ראינו בצורתם הטבעית מאז עלינו על הטיסה בנתב"ג), קצת גבינה, קצת סלט חצילים, לחם פרוס, מיץ תפוזים ונס. מדהים כמה העודף והשפע יצר געגוע לבסיסי והמוכר.

האפר ווסט סייד היה ממש טוב אלינו, חוץ מהקטע של הקור הצורב של ספטמבר, במיוחד בבוקר, במיוחד כל כך קרוב לצילם העשיר של האלונים בסנטרל פארק (סתם מניחה שזה אלון, נשמע רומנטי, כמעט כמו ערמון). בחצר הצפופה של המעדנייה תרנו אחרי קרן שמש תועה שתחמם את עכוזינו עם הקפה (של שנינו) והסיגריה (של אהוביק).

יצא שאת רוב זמנינו בילינו בווילג', בלואר ווסט סייד. זה אמנם לא המקום השכונתי שהוא היה לפני שנולדתי אבל הוא מלא ברים קטנים ומסעדות זולות. לראשונה בחיי טעמתי סושי ניו יורקי, שהוא שונה מאוד מסושי ישראלי. קודם כל הטמפרטורה של הדג פושרת, לא מקוררת ולא מופשרת. טמפרטורת חדר. הדגים נחים או מגולגלים בתוך אורז, אצה ומעט מאוד חוץ מזה. הסושי הטוב ביותר שאכלתי בחיי, במסעדה יפנית קטנה וצפופה שמכירים רק בשכונה. 

ביום כיפור, שיצא בשנה שעברה בשבת, הלכנו לאכול בפיטר לוגר, מוסד בשר מיתולוגי בברוקלין. השכונה בה נמצאת המסעדה הייתה ריקה מאדם, כיוון שבימים כתיקונם היא הומה יהודים חרדים שמדברים יידיש. בפיטר לוגר, לעומת זאת, היה עמוס עד אפס מקום ואף רשימת ההמתנה הייתה כבר מלאה. חזרנו על עקבותינו לתוך מנהטן. בגלל הצפה באחד מקווי הסאבווי ירדנו בלואור איסט סייד והלכנו בלי מטרה ועם הסכמה לאכול מה שייראה לנו הכי טוב. דאון טאון ניו יורק מאוד סוחפת ומי שהכין את הבטן לסטייק מפיטר לוגר לא יכול להסתפק באיזו פיצה תיירותית. אז הלכנו, והלכנו, עד שכיפרנו על כל חטאינו ביום קדוש זה והתיישבנו מתנשפים ובמסעדה צ'יליאנית (?!) בווילג'.  

לא לדאוג, חזרנו לברוקלין למחרת בצהריים ואכלנו סטייק לשניים, עשוי מדיום רר, עם תוספת לחם קשה מבחוץ ורך מבפנים, צ'יפס ותרד בשמנת. קינחנו בקי ליים פאי הטוב בעולם (כן, אפילו טוב יותר מבפאריז) ולא נשאר לנו כוח לסייר בוויליאמסבורג כי היינו ב food coma.

בפעם השלישית שלנו בברוקלין ביקרנו את בת הדודה של אהוביק, שגרה בשכונה המשפחתית עד מאוד "קרול'ס גרדנס". בדרך נקרע לאהוביק כפכף ההוויאנס הנצחי והוא נאלץ ללכת יחף בטינופת של הסאבווי, מה שהקנה לו מראה של הומלס. היינו קצת מבולבלים, בסוף הצלתי את המצב כשנכנסתי למכון מני/פדי, ביודעי לבטח שאצלם יהיו כפכפים לרכישה.

אצל קרן, הבת דודה המהממת, שכנים קפצו לבקר וכל האנשים ברחוב אמרו שלום. ייתכן שקרן היא בנאדם אהוב במיוחד, אך השכונה הזאת נראתה לי לגמרי ידידותית מדי בשביל ניו יורק. יחד עם הילדים ירדנו לעבר הברוקלין ברידג' ועברנו דרך השכונה הכי טרנדית (דמבו) בדרכנו לשוק אוכל אורגני-צמחוני-שקר-כלשהו עם טחינה וחומוס ודברים שנראים לאמריקאים מאוד אקזוטיים. ובכל זאת התור שבו עמדתי היה הארוך ביותר, והוביל לעבר צלעות החזיר העסיסיות ביותר שטעמתי. 

חוץ מברוקלין היינו גם במידטאון. אהוביק מעולם לא היה בטיימס סקוור, למרות שגר פעם כמה חודשים בניו יורק. בכלל אהוביק מאוד לא אוהב דברים תיירותיים אז הדבר הכי תיירותי שעשינו זה לעלות לקומה העליונה של הרוקפלר סנטר, שהיא בערך באותו גובה של האמפייר סטייט בילדינג אבל ממנה גם רואים את האמפייר סטייט בילדינג. כל הפארק פרוש למטה כמו מפה טופוגרפית תלת מימדית.

עוד יעד תיירותי שביקרנו היה הנצ'ורל היסטורי מוזיאום. האמת היא שציפיתי לשלד גדול של דינוזאור בכניסה, כמו בסרט "לילה מטורף במוזיאון" אבל הוא לא היה שם, אז זו הייתה אכזבה. גם השאר היה די מאכזב. אני מאוד אוהבת חיות ובאמת שיש שם את כל המשפחות אבל הן מפוחלצות, באמנות מדהימה יש לומר, אבל הן לא זזות ולא עושות כלום, אז זה קצת...נו...מאכזב. לא היו שם גם דמויות קטנות של חיילים או אינדיאנים או תיאודור רוזוולט על סוס. מה זה שווה? 

חזרנו לווילג' כדי להשתזף בוושינגטון סקוור פארק יחד עם עדי, אילני וידיד של עדי שאני לא זוכרת את שמו כי הייתי מאוד עסוקה בלרדוף אחרי סנאים עם הסמסונג. בערב הלכנו בפארק שנבנה על המסילה העילית הנטושה בשדרה העשירית - ההיי ליין. בחלק הדרומי של הפארק, ליד רחוב 12, גרה דודה של אהוביק. הבניין שבו היא גרה היה פעם מפעל ועיריית ניו יורק הסבה אותו למגורים בשכירות מוגנת עבור אמנים. יש בו מסדרונות מפותלים, כולל בתוך הדירות, וקל להתמצא בו בערך כמו בדיזנגוף סנטר. אכלנו אצלם ארוחת ערב משפחתית ואז הלכנו לראות סטנדאפ בקומדי סלר, מרתף קטן עם קומיקאים גדולים. 

כשתיארתי לעצמי את החלק הניו יורקי של הטיול דמיינתי מין מסע סיינפלדי. מה שיצא לנו בדיעבד זה מסע מאוד לואי סי.קיי. 

שלושה חודשים עברו מאז השיפוץ וכל תוכניות העיצוב עליהן חלמתי, השתנו ללא היכר. בעצם הדבר היחיד שכן יצא לפועל היא מדבקת הדקלים על רקע כתום אבל היא עברה למסדרון מחוץ לדלת הכניסה. 

אחרי שרוב חלקי הבית קיבלו טיפול מסור, נותר קיר הכניסה ריק ויתום, מחכה לאיזו הברקה גדולה, סנטר פיס, ולא בא לו שום רעיון, לפחות לא אחד כזה שתקציבית מתאפשר לי לממש.

הישועה הגיעה מחברתי שעברה דירה לפני חודש, ומצאה את עצמה עם כמה תמונות מיותרות. היא העניקה לי במתנה תמונה גדולה, מחולקת ל-3, שבה תמונות היסטוריות של תל אביב, בכל מיני תקופות. אני זוכרת כשהיא קנתה אותן ואיך גם לה לקח זמן לקחת אותן למסגור. כך מצאתי את עצמי עם התחלה טובה. 

בימינו לא קשה למצוא תמונות נוסטלגיות של תל אביב או תמונות ישנות של אלמונים ובני משפחותיהם אבל אני אוהבת אמירה ברורה, נוסטלגיה עם בשר. ההמשך היה בחנות מסגרות בסנטר, בה מצאתי פורטרטים של גדולי האומה וידעתי שאני חייבת לרכוש כמה על מנת ליצור בליל של משהו שלא ידעתי מראש איך אני רוצה שייראה.

התמונה שהתחילה את הכל: תל אביב משנות ה-20 ועד 67

לתמונות הבאות אני קוראת חלקת גדולי האומה: ש"י ענגון על הספרות, סטניסלב הוברמן על המוסיקה, לודוויג ויטגנשטיין על הפילוסופיה והברון דה רוטשילד על הנדבנות והכסף. החלקה הזאת היא החביבה עליי. בעיקר כי היא נותנת מקום לאנשי רוח, ולתרבות יהודית שלא קשורה רק לדת. אלו מסוג היהודים אליהם אני מתחברת. אבותיי הרוחניים המודרנים. 

אחריה מסתתרת הפינה הפוליטית, היא הייתה צריכה להיות גדולה יותר, למעלה בן גוריון המכריז על שקר כלשהו למיקרופון אחד, ולמטה גולדה במסיבת עיתונאים לאחר מלחמת יום הכיפרים, כולה מוקפת מיקרופונים. קשה לפספס את הסמליות. ביניהם היה אמור לבוא בגין החביב אבל אהוביק לא אהב את דמותו הקריקטורית, עם המשקפיים בעלי העדשות העבות וכך הוא הוחזר לאחר כבוד.

התמונה האחרונה על הקיר היא של חוף הילטון בתל אביב, איפה שאהוביק אהב לגלוש ויש תחושה של טבע עירוני ושל עיר חדשה. מקום מוכר שלא השתנה בלי היכר ובכל זאת השתנה.

וכך נסגר לו המעגל של תל אביביות, תרבות יהודית ופוליטיקה ישראלית. יצא לי קיר עם אמירה.

אגב ציונות ומלחמה. כמו כולם אני בסטרס מהמצב, מהלחימה, מהחיילים ההרוגים ומהסבל שהחמאס מביא על תושבי עזה. אני מאמינה שהמבצע, למרות שלא התחלנו בו, בא בזמן מאוד קריטי וכמו נפל לנו לידיים. אני לא מתנצלת שאני שמאלנית ומודה שהתפיסה שאפשר במו"מ להגיע להסכם עם החמאס היא אילוזיונרית במקרה הטוב. בהישרדות צריך לעשות מה שצריך, ולשרוד פירושו לשמור על ישראל כמדינת הלאום היהודי. לפעמים זה פשוט.

אני די בטוחה שכבר כתבתי את הסיפור הזה כאן, זה אירוע מכונן מילדותי ונזכרתי בו בגלל חלום שחלמתי הלילה.

יום העלייה לארץ ה-23.6.1985 מחולק אצלי לשני חלקים. החלק הראשון צבוע בצבע אפור. זרזיפי גשם נופלים על החלונות הגדולים של שדה התעופה. קבוצה גדולה של אנשים יקרים לי מאוד עומדים מאחורי מחיצת זכוכית, מלווים אותנו במבטם עד שמסך הברזל יירד מאחורינו. בחדר האפור נותרים אמא, אבא ואני, יחד עם שניים או שלושה פקידי מכס. לכל אחד מאיתנו מזוודה אחת ועוד תיק יד משפחתי מתרחב. המינימום של המינימום עבור משפחה שנוסעת לתמיד, למדינה חמה עם שמש יוקדת. 

התשאול והבדיקה הם עינויים איטיים והתעללות פסיכולוגית תחת מעטה בירוקרטי. את הבובה היחידה שלקחתי עימי הם רוצים לחתוך, חוששים שמאחרי העיניים היפות שלה מסתתר נסיון הברחה מתוחכם. למרות שוחד מקובל של סיגריות מתוצרת חוץ כל פריט נבדק בקפידה. זו הצגה שנועדה לעיניינו בלבד, בהנאה מתגברת אצל הפקידים שנשארים מאחור, מסתכלים עלינו כבוגדים או מקנאים שאינם יכולים לעשות כמונו ולעזוב את הארץ שמאבדת תקווה מיום ליום. שום סוודר אינו נעלם ממעיניהם ולבסוף הם מכריזים על גזר הדין, שהוחלט כנראה מראש: אתם לא יכולים להוציא כלום מהמדינה, רק את הבגדים שעל גופכם. הדבר היחיד שנותר לנו לעשות, כיוון שהתנגדות גלויה פירושה ביטול ההגירה, היא ללבוש עלינו כמה שיותר שכבות, כמה שהגוף יכול לשאת ולעלות כבר על המטוס, לברוח מכל זה, גם במחיר של פרידה מכל אוהבינו והליכה אל הלא נודע.

הישועה הקטנה באה מהחברים של אבא, שעבדו איתו בשדה התעופה. אבא הגניב להם תיק אחד במבצע חשאי, והם והעבירו אותו היישר לטייס, תוך סיכון ניכר לכל הגורמים.

בחלום שחלמתי הלילה אני שוב ברומניה, עוזרת להורים שלי לארוז את כל מה שם הביאו לחופשה. החפצים עולים על גדותיהם והם לא נראים מוטרדים מכך כלל, למרות שהטיסה מתקרבת מאוד. אני מוצאת את עצמי צועקת כדי לזרז אותם ודוחפת חפצים משונים לתוך תיקים מאולתרים. יש כל כך הרבה כבלי חשמל, מכשירי חשמל שאינם בשימוש ועם זאת אני מתעקשת שלא ישאירו שום דבר מאחור. התעוררתי בתחושת תסכול, חוסר אונים ועל סף בכי.

אולי החזרה הקרובה שלהם מעוררת את התחושה של אותו יום מכונן. יכול להיות שאני מקווה לנתק אותם מהכבלים שמחזירים אותם לשם בכל חופשה. אולי אני פועלת מתוך העלבון שחוויתי באותו יום, והתחושה שאני לא שייכת יותר למדינה שלא רוצה בי.

ישראלים שמהגרים, ויכולים תמיד לחזור, משמרים את קשריהם ולא מוותרים על זהותם הישראלית. אני מצפה שההורים שלי יבחרו צד ולא יחיו בין המדינות, בין התרבויות. שייכים לכאן אבל לא ששים להתנתק משם. ואולי לכל אחד מאיתנו הזכות להגדיר את עצמו בזהות שהיא שילוב שונה של ישראליות, יהדות ורומניות.