כשפתחתי את הבלוג הייתי לכאורה הכי סבבה שיש. גרתי עם שותף בקומה רביעית בראש הגבעה הכי גבוהה ברחובות. היו לי המון חברים שאיתם "ישבתי" כל ערב ולכולם היו שמות של סטלנים כמו שיק או צ'יף. עבדתי בחברה שחיפשה תרופות לסרטן וגם עשתה ניסויים בעכברי מעבדה לבנים.

לא יצא לי לעבוד שנים במלצרות אבל עבדתי בעבודה מבזה אחרת - הייתי מזכירה. כל יום הייתי רוכבת עם הטוסטוס שלי, "הקיסר", לפארק המדע ויושבת שעות מול מחשב, שעות בלי שום דבר לעשות. פסגת האושר הייתה כשפעם בשבוע היה מגיע התפריט מחברת הקייטרינג והייתי מחליטה, לגמרי בעצמי, מה יאכלו כל 38 עובדי החברה בשבוע הבא: דג הליבוט או שוקיים עוף?

שנה לפני כן עוד שרצתי בצפון הפרברי של תל אביב בואך רמת השרון, והשלמתי את הקורסים האחרונים שנותרו לי כדי לסיים לימודי תקשורת. בתקופה זו פגשתי את פמה, שהייתה מזכירה אישית של אחד מעורכי הדין הבכירים בתחומו. מתחת לחזות הבורגנית לכאורה התגלתה פצצת אנרגיה וסקרנות אדירה. בדיעבד נראה לי ששתינו היינו אבודות בעור לא לנו, ובחיים שאין בהם הרבה תקווה להוציא החוצה את העולם הפנימי.

את התפקיד של פמה אני ירשתי וקיללתי כל רגע עם הגמד הרשע. רגעי החסד היו כשהיינו מתכתבות במייל, מכתבים ארוכים ארוכים וחפרניים, שבהם שפכנו הכל: את הקיטורים על התפלץ שהיה רודה בנו לסירוגין, ואת העניין בתוכניות טריוויה או ריאליטי כמו הישרדות והמירוץ למליון האמריקאי. עם הזמן חלקנו את אהבתנו לספרות ואף נולדה איזו שותפות סוד בענייני הרפתקנות על רקע רומנטי.

קשר המכתבים נמשך והיה מקור של נחמה ומפלט עד שהתפוצץ בבת אחת כשפמה גילתה את ישרא-בלוג ב-1.9.2002 היא העבירה את הכתיבה האישית באותה רמת כנות לרשת, רק שהפעם זה היה פתוח לכולם. ב-29 בספטמבר 2002 היא סיפרה לי על המקום הזה. לא עברה שעה אחת וידעתי שזה מקום ממש בשבילי.

הבלוג מילא את כל אותן שעות ריקות במשרד עד שכבר לא רציתי ללכת הביתה. אנשים מהעבודה ומהחיים הפכו להיות וירטואלים לעומת האנשים שהכרתי בישרא. לא חשבתי לפגוש אותם, הרי היו לי המון חברים, רק שעוד לא הבנתי שאיתם אני מפחדת להיות מריאט וכאן המצאתי את kuksta. הבלוג נותן לי את האופציה להיות אנונימית ולשלוט בדרך שבה אחרים רואים אותי או להיות כנה לחלוטין בלי לפחד מהתגובה המילולית או הבלתי מילולית.

למדתי שלאנשים הכי מפתיעים יש קשיים, שהעולם הפנימי חשוב ומעניין יותר ממי שאת "על הנייר". מגיל 26 ועד עכשיו אני עובדת עם אבן שהפכה לפלסטלינה, נמסה לתבנית חופשית יותר, בעלת מסגרת קלה וחזקה ותמונה פנימית עשירה, שלא מנסה לטשטש אף חלק החוצה.

הכינוי שלי הוא כינוי חיבה שבו קראו לי והפך להיות לשם-עט אני תמיד מתלבטת אם תם זמנו ואני צריכה לכתוב בשמי המלא. זה בכלל משנה?

ידעתי הרבה קשרי ישרא בשר ודם. חלקם כנסיון להזדווג, לחלוק ריהוט, חיות, הפרעות נפשיות, כוס בירה ועלבונות הדדיים. חלקם היו רגעיים, ואת הטובים ביותר שעברו טלטלות אני שומרת קרוב. את הקשר הכי מיוחד יצרתי עם אהוביק שלי, שבא לחפש בישרא כוסיות ומצא. אותי.

לחיי ישרא-בלוג!

לפוסט יום ההולדת בבלוג של צוות ישרא-בלוג