יום שבת, שעת ערב, דפיקה בדלת. דפיקה קלושה כזאת, עם מעט מאוד תקווה. זה השכן מלמטה, מהדירה השכורה, זה שפגשנו כמה פעמים כשהיה עמוד ענן והיו אזעקות בתל אביב, וכולנו יצאנו לחדר מדרגות בפיג'מה. הוא שואל אם לא מצאנו איזה גור חתולים שחור קטן. אני שומעת את מה שהוא שואל אבל זה קצת מעומעם לי, כאילו הדימר הוחלש בשיחה. אני מבינה בדיוק למי הכוונה וגם מה הדבר הנכון לעשות. אני אומרת לו שלא מצאנו ומנסה להסתיר את האשמה בפרצוף עצוב. לא יכולתי להגיד לו שמצאנו אותו אבל שהוא ברחובות עכשיו. אני חייבת לפתור את זה, אני חייבת לנסוע לרחובות לבד ולהביא את מאווי הביתה שלו.

בדרך אני קצת עצובה אבל נחושה. לפעמים מקללת בלב "איזה מין מגדל חתולים הוא, בטח סטלן שלא שם לב שהחתול שלו חסר כבר מיום שישי ורק עכשיו הוא בכלל חושב לעלות קומה אחת למעלה ולשאול? וגם למה הוא לא תלה שלט בבניין, אם החתול באמת חשוב לו הוא היה צריך להיות הרבה יותר אקטיבי בחיפושים". אני נוסעת מהר ככל שאני יכולה, שלמחשבות לא יהיו מסקנות מרחיקות לכת. 

בבית של ההורים אני פוגשת את אמא, שאומרת שעכשיו הם כבר לא מסתדרים, אמסטרדם ומאווי. שאמסטרדם נהיה תוקפני כלפיו ושהוא אפילו שרט את אבא שלי כי שיחק עם השחור החדש. כנראה שזה לטובה, אני מנחמת את עצמי, ודוחפת אותו לתוך מנשא. אמסטי קופץ באחת ומיילל כאילו הצדק נעשה. האמון שלו בבני אדם הוחזר. 

בדרך חזרה אני שואלת את אהוביק אם הוא רוצה להיפרד או שאוריד את הנוסע הסמוי היישר בקומה השלישית. אהוביק לא מרגיש צורך. אני מבינה מהשאלה שזו אני שמחפשת להתפנק פינוק אחרון עם הקטנצ'יק. אני מוציאה אותו מהמנשא והוא נצמד לי לצוואר, מנסה לינוק ולמצוא נחמה בין הראש לכתף. אוף למה הייתי צריכה למצוא כזה חתול מושלם :((( טוב, חוץ מזה שהוא ואמסטי לא מסתדרים, שאני נוסעת עכשיו עם אהוביק לירח דבש ושהוא בכלל שייך למישהו אחר. חוץ מזה הוא באמת מושלם. 

בכלל לא קוראים לי מאווי, קוראים לי באגירה, כמו ההוא מספר הג'ונגל

אני יורדת במדרגות בחיפזון מסויים, בדרך לאחר לשיעור יוגה. בין הקומה הראשונה לקרקע אני פוגשת יצור שחרחר, קטן וחמוד, מושיטה לו אצבע ידידותית ולא נתקלת בהיססס עצבני. אני מצרפת לאצבע עוד אצבע ומלטפת את הקודקוד החמוד. הוא מתחיל לגרגר. אני נהיית שלוליתית. אני מתנערת ופותחת לו את הדלת של הבניין, הוא בטח נכלא בחדר מדרגות בטעות. "נו מה אתה מתמהמהה קטנצ'יק הנה הדרך לחופש פתוחה ובכלל אני ממש מאחרת ליוגה נו....לך, צא, ליב לונג אנד פרוספר. טוב איך שאתה רוצה". אני סוגרת את דלת הכניסה לבניין ומתקדמת לעבר האופניים שלי. "אם הוא עדיין יהיה כאן כשאחזור סימן שאני צריכה לקחת אותו". פותחת לאט את שרשרת האופניים. "נו אבל זה חתול אחד למליון כזה ידידותי ומתרפק ואיזו פרווה מצחיקה יש לו, שחורה עם שיערות לבנות לבנות שזורות בה כמו שיער שיבה, כמו משבר גיל ה-40 שאת מתחילה לעבור". 

אני חוזרת פנימה ובודקת אם הוא עדיין כזה ידידותי או שהוא התחרט. לא, הוא עדיין. עכשיו הוא גם מטפס לי על הכתף כמו התוכי של קפטן ג'ק-מפליג-למרחק-כל-הההיום-בלילות העוגן נזרק-זמן-ללגום. אני מצלמת תמונה מהירה בשביל המועדון קריאה ושולחת בואטסאפ לאישור החברות. הוא נראה מטופל היטב, הפרווה מבריקה, העיניים צלולות ואין עדויות לשילשול. יש לו עוד שני פלוסים גדולים בדמות ביצים. כשמדובר בחתולים (ולא בכלבים נניח) אני מעדיפה זכרים. לפני שאני מביאה אותו הביתה לאהוביק אני עושה איתו סיבוב אצל הוטרינר, בדיוק כמו שעשינו עם אמסטרדם לפני 9 שנים.

דוקטור תמיר מתלהב גם הוא. "תראי מה זה, אני לא מאמין, אין עליו אפילו פרעוש אחד". עכשיו כולם בקדחת חיסוני הפוליו וגם אני זוכה לחסן ולתלע. "הוא בערך בן שלושה וחצי חודשים" מעריך דוקטור תמיר. אנחנו מסכימים בינינו שיום ההולדת שלו הוא ה-1 במאי, חג הפועלים. מתאים לנו ולתחביב האקטיביסטי שאימצתי. פאק, רגע, אבל אני טסה עוד חמישה ימים. מה אני אעשה עם מאווי? (כן, מאוי, החלטנו לקרוא לו מאווי על שם האי). הוא אמנם לא יונק אבל הוא קטן והקטנים האלה שובבים. האם ההורים שלי יסכימו לקבל על עצמם גידול של פעוט חתולים עד שנשוב מירח הדבש? "אמא, את שומעת, יש לי בשורות מפתיעות אבל אני צריכה לקבל ממך אישור" (אני מעמידה פנים כאילו הם מחליטים ולא אני זורקת עליהם חתול).

והנה תמונות ראשונות של הגור

בעוד שעה ומשהו אנחנו יוצאים להורים שלי ברחובות כדי לשים את אמסטרדם ואת מאוי בביתם הזמני. אוף זה היה ממש קצר, אני עדיין נרגשת.

חוץ מזה הייתי אתמול במפגש ישרא-בלוג שאני אירגנתי, בסינמה סיטי בראשל"צ. השתמשתי בג'וני-ווגערוקס, בחברתו נועה ובידידתו הקאלטית אסתי כדי לחלק כרטיסים. הם היו פשוט מהממים וכדי לפצותם שמרתי לנו מקום בשורה האמצעית באמצע האולם. הרגשתי קצת כאילו חזרתי לתיכון ואני מסתובבת עם החבורה של המקובלים, וגם אני מקובלת. 

האמת היא שקיוויתי שהפעם אצליח להכיר יותר בלוגרים כי אני לא עסוקה בלבדוק שמות אבל כולם נראו נבוכים ואני הייתי הכי נבוכה וניסיתי לדחוף ידיים לכיסים האחוריים כדי להיראות קול אבל ללא הצלחה מרובה. או גאד כאילו לא עברו 20 שנה מגיל 17!!!

אחר כך ניסיתי לשאת נאום לנתיניי, נאום שהיה קצר כשם שהיה מביך ובלתי ברור. למרות שהכל היה כתוב על פתק ניסיתי לאלתר ויצא לי קול רועד של החננה שאני. נו שוין, רק בישרא-בלוג מקבלים אותי גם ככה.

אחרי שסיימתי את העניין שמתי לב שהאולם בכלל לא מלא ושמה עם כל 140 הבלוגרים שאישרו? טוב, מסתבר ש 70 מהם החליטו שלאחר לסרט זה אופנתי, אז הם הגיעו בין השעה חמש וחצי לשש, והאולם התמלא לגמרי. 

בני הנפילים היה ממש חמוד. בעיקר כי הייתי במוד של בת 17 והתלהבתי מג'ייסי החתיך. יש בז'אנר הזה סרטים שמודעים לעצמם וכוללים הומור עצמי. יש גם קו דק מאוד בין להיות מודע ומשעשע לבין לנסות להצחיק בכוח. בני הנפילים מצא את עצמו מדי פעם גם בצד הלא נכון של הקו הזה. החומר ההיסטורי או הבסיס ההגיוני עליו נשען הסרט הוא די סביר ולא מגוחך מדי, חוץ מכשמנסים להתנער מהאלמנטים הנוצרים הבולטים ולהגיד שבכל בית תפילה, לא חשוב אם זה בית כנסת או מקדש שינטו יש סליק סודי למלחמה בערפדים. יהה רייט. ביץ' פליז, זרמו עם הפוריטניות הנוצרית וזרקו זין. בהמשך היו כמה גילויי עריות אותם צפיתי מראש, בעיקר בגלל הדמיון בין ג'ייס החתיך לג'ונתן ריס מאיירס (הנרי ה-8 מהטיודורס) שמשחק את ולנטיין. המסקנה הכי מוצלחת מהסרט היא שאין זומבים, אבל כל שאר המפלצות? יש ויש.

אז....היזהרו שם בחוץ

כולם אמרו לנו שלא נצליח להיות ביחד במשך האירוע. זה גם מה שהפחיד את אהוביק יותר מכל. כמה שלא ניסיתי להרגיע אותו גם אני ידעתי שהסבירות שניעלם אחד לשני היא יותר כמו וודאות. אבל התעקשנו ועמדנו יחד בקבלת פנים. ריחפנו בתוך עננה של אורחים יקרים, אוויר עומד ורוח של ונטילטור גדול, אליו מוסמרנו בחפץ לב. ככה הכל התחיל בחוף גורדון, תל אביב, סוף יולי 2013.

אחרי שעה אמרתי לאהוביק שאם אני לא יושבת ברגע זה ממש, כבר לא יישאר למה לעמוד. הרגשתי כמו שבר הליכה מהלך. "נדמה לי שיש לי רק חצי כף רגל", התלוננתי, "והראש, אני לא יכולה לחשוב כבר מרוב כאב". "תחליפי נעליים" הוא אמר ואפילו צל של ספק לא ריחף על פניו. "אבל, אבל עוד לא הייתה חופה וזה החלק הכי חשוב לעמוד בו זקוף" ניסיתי לטעון. "את יודעת כמה אני אוהב עקבים אבל אני יותר אוהב אותך וחשוב לי שיהיה לך נוח" השיב אהוביק בחיוך. איך אפשר שלא להאמין באהבה כשהאיש שלצידי מתייחס אלי יפה יותר משאני מתייחסת לעצמי?

 

נפגשנו שוב תחת החופה. לא תיכננתי לדבר מייד אז רעד לי הקול. התרגשתי לשמוע את מילותיו של אהוביק יחד עם עדים רבים שעשו ביחד אההההה. השושביננה הביאה את הטבעות ואהוביק החליף בין הטבעת שלי ושלו. הקהל המרוגש לא הבחין בכמה כללי טקס שהופרו כי היה זה טקס שהומצא אד הוק. הכל כבר היה גמור וחתום תוך דקות, כמו מתוך קומדיה של קוסטוריצה.

ואז הסרט רץ בהילוך מהיר, כשהדבר היחיד הקבוע והבטוח זו יד ימין שלי תוך יד שמאל של אהוביק. אני זוכרת שהתחננתי בפני האורחים שיאכלו יותר לאט, שזה עובר לי מהר מדי. עם כמה שהחתונה הייתה קטנה, בקושי הספקנו לעבור בכל שולחן ושולחן.

מלבד כמה ריקודים, שהם אחלה צד של אהוביק שהוא לא מרבה לחשוף, באמת לא נפרדנו לרגע. הדבר הכי חשוב לא נשכח: זה שלנו, של שנינו. אנחנו מחליטים וביכולתנו להשפיע על הנסיבות. זה אדיר לחיות מתוך בחירה, לא להתגלגל באוטומט. אני מאחלת לעצמי ולנו שנמשיך לבחור באושר ובעושר לנצח נצחים.