מלחמת מים פרצה בשבוע האחרון בבניין שלנו. השכנים מקומה שנייה התעקשו לפני כמה ימים לעלות עד לקומה רביעית כדי להודיע שיש להם נזילה איומה ושזה כנראה מאיתנו.

בין קומה שנייה לרביעית יש, במפתיע, גם קומה שלישית. האם חוקי הפיסיקה מדלגים אצלינו על קומה? אחרי שתי מכונות כביסה של בגדי הטיול ועוד אחת של מצעים השכנים וויתרו על הפיסיקה וסגרו לנו את המים, החוצפנים. הימים חולפים וההצפה הופכת לגשם בחדר השינה של זוג הצרפתים האנטיפת, עם שני הילדים המכוערים. השכן מקומה שלישית (גם כן צרפתי, כמו כולם באיזור) נעלם, ואנחנו עוברים לשחק עם הזוג במשחק "פתח-סגור-פתח" על השיבר הראשי, עד שהוא נשבר.

כמובן שחג ושאינסטלטור עולה כמו יישור דנטאלי. אנחנו הולכים לשחק פוקר כדי לבלות כמה שפחות זמן עם שיבר ראשי שבור. למחרת מגיע אינסטלטור ממדבקה של 1-800-נזילות ותוקע שיבר חדש עם תג מחיר יפה. אני מחליטה לתאם בין שלוש הקומות ומתרוצצת מעלה ומטה, מתקשרת לבעלת הבית של הדירה שבתווך ובעיקר רוצה לחרבן בשקט, גם אם במידה.

אחרי כמה שעות מואיל הצרפתי הרווק להתעורר ולפתוח לי את הדלת בבוקסרים צמודים, גוף של מכון וחזה שעיר באופן גברי. מים, כתמי מים, אני אומרת לעצמי, את באת לבדוק כתמי מים, פשוט תתעלמי. השכן לא מדבר עברית אז אני מתנצלת רבות באנגלית ומתחננת בלב שילבש משהו, זה מביך. אני מתה לעוף משם בהקדם האפשרי אבל הוא מתעקש להראות לי כל חדר וחדר בבית. אני נגעלת מהמקלחת רוויית הפטריות (מי האדריכל שתיכנן שם דק עץ במקום בלטות?) ומצמצמת עיניים כשהוא מציג את מה שנוטף בחדר שינה. זה לא ראוי! אני אישה נשואה פורגודסייק. הבדיקה המקצועית מסתיימת: התקרה שלו נקייה, הרצפה לעומת זאת נראית כמו אסון צ'רנוביל אבל כזה שקרה לפני 25 שנה, לא לאחרונה.

בערב אהוביק מתפנק במקלחת כמו שרק הוא יודע, עם זרם ראוי, חם וחזק, עד שזה נחלש ונעלם. בחדר המדרגות צץ השכן מקומה שנייה בגופיית אבא מכה וההבנות נופלות כמו מפל של מים צוננים: הנזילה כן מאיתנו, זה הולך לעלות לנו הון, מאיפה נביא את הכסף? כוסאומו הדירה הזאת, בדיוק כשהחלטנו לא לעבור עד שלא יהיה פה תמ"א 38.

היום ימלא שבוע לחזרתנו ארצה. איחור מספיק אופנתי כדי להתחיל לספר על מעללינו, ולנוע באי נוחות בין חבלי הנחיתה, לבין הרצון לחזור לעוד שלושה שבועות של אננס ושיכרון חושים בהוואי, לאס וגאס, וניו יורק.

פריט הביגוד הכי נלבש בטיול היה ללא ספק בגד הים. עוד לא התייבש וכבר נרטב שוב במעגל אכזרי של מי מלח, מים עם כלור, ומי מקלחת שיכינו אותו למעגל הבא.

זמן הטיסה שלנו מישראל להוואי היה 23 שעות. וזה זמן טיסה נטו בלי העצירות וההמתנות. נוסעים תמיד מדברים על זמני טיסות. זה כמו מורשת קרב שמגדירה אם אתה טייל מהסוג האמיץ או שוחר הנוחות. מייד הבנו שידינו תהיה על העליונה בכל שיחת חולין שכזאת. אחרי הכל מי טס לצידו השני של העולם, 13 שעות הבדל זמן, חוץ מאיתנו?

הנחיתה בהונולולו הייתה משונה. ירדנו לחוף הים באיזור ואיקיקי ופגשנו שם הרבה יפנים לבושים. הלו! אמרנו, אנחנו כאן כדי לראות אמריקאים חטובים בבגדי ים, לא יפנים שחוששים לשלום עורם הצחור ומתעטפים בשכבות לבוש שלא היו מביישות את נשות ערב הסעודית!

מלבד יפנים שטף את החוף התיירותי גם כלב ים נזירי (hawaiian monk seal) אשר גודר מיידית בידי ממשלת ארה"ב ולידו הונח, כאחר כבוד, שוטר אישי שישגיח עליו מפני התיירים. אחד מהם האיץ בחברו לצלם כבר את ה boring ass seal וכך קיבלו אתרים רבים בטיולנו את המונח boring ass.

ביום שבת עלינו לספינת הדגל pride of america, והצטופפנו יחד עם נופשים שהיו כבר בשנות העשרים שלהם כשפרל הארבור הופצצה. לא פלא שהם רצו לשוב ולראות את המקום במו עיניהם. ביום הראשון של השייט התקיים תרגיל פינוי שמטרתו הייתה להוכיח לך שאין לך כל יכולת ניווט בספינה, אלא אם מדובר בסיפון של הבופה ושם, משום מה, כולם בסוף מוצאים את עצמם. אחרי התרגיל החלטנו שבמקרה של אזעקת אמת אנחנו פשוט נסתגר בחדר, כיוון שאם צריך להדר פני כל זקן אנחנו אחרונים בתור לסירות ההצלה.

בגלל שבעלי-אהוביק מתפקד כקטר ברכבת ישראל מייד אימצנו לנו כבית את המקום היחיד שבו ניתן לעשן בספינה. ואכן הבר בירכתיים והבריכה שמתחתיו היוו תפאורה הולמת לכל שאר מעללינו.

בספינה כולם סופר נחמדים. לא רק נותני השירות שאצים לפנות לך את הדרך ולהציע את מיטתך בשמונה דרכים שונות בכל יום, אלא גם הנופשים החביבים שנוהגים לערוך סטאנד אפ במעלית. בית המלון הצף הזה מציע אוכל בכל שעות היום, בארבעה סיפונים שונים ובסגנונות קבועים ומשתנים של: דיינר אמריקאי, בר סושי, שיפודייה ברזילאית, ביסטרו צרפתי, איטלקי, פיוז'ן ועוד כמה שבטח שכחתי. מדריכת חדר הכושר שהגרילה טיפולי ספא עניינה אותנו שהנופשים נוהגים להעלות בין 7-14 פאונד בשבוע של שייט! באותו הלילה חלמתי שאני מרזה קילו מאתיים ושוברת את השיטה. 

במשך שבעה ימים ושבעה לילות שטה הספינה בין שרשרת איי הוואי. במאווי שכרנו רכב ונסענו לשנרקל בחוף שאמור להיות שמורת טבע מדהימה לצבים. היא כה עדינה שאסור למתרחצים שם להתמרח בקרם הגנה על מנת לא לפגוע בסביבת החיים. על כך יש לנו לומר: פחחחח. חוף אלמוג באילת במצבים הדי עצובים שלו היום יותר שמח ופחות אפור וחד גוני משונית האלמוגים הדי פתטית בה שנירקלנו. המטע דרכו עברנו כדי להגיע לחוף הסלעי של הונולואה ביי היה האטרקציה הטבעית האמיתית באיזור. מין חופה טרופית של יער גשם המטפס בתוך עצמו. על זה שום מדריך תיירים לא יספר לכם. על הצבים הלא קיימים? כוווולם.

משהו קטן בקשר לשמות. להוואינית, שפה ממשפחת הפולינזיות, יש 12 אותיות בלבד באלף-בית שלהם. 6 מהן תנועות. לכן נפוץ שהם משתמשים באותן אותיות מוכפלות במקומות כמו קאלקאקואה או נאויליוילי לדוגמא. חמודים. בלהאינה (Lahaina), שאי אפשר באמת לבטא את שמה פעמיים אותו הדבר, ראינו את העץ השני או השלישי הכי גדול בעולם (הדעות חלוקות) שהוא בעצם פארק שלם, שלו אינספור גזעים שהיו פעם שורשים אבל עברו לתמוך במבנה הצמחי המסובך הזה.

במלון החלוצי בעיר גיליתי שהמאכל האהוב עליי בהוואי הוא ahi salad או סלט אחי, שהוא בעיקר טונה צרובה רק בקצוות, עם ירקות שאינם רק חסה ורוטב אסייתי על בסיס ווסאבי. חוץ מאחי מצאנו גם את אוחנה - ohana שהיא המילה ההוואיינית למשפחה. ביום האחרון בקוואי גם עשיתי מני-פדי בסלון בשם אוחנה ניילס. הכי לאקשרי.

אני רואה שמתארך אז אעצור כעת בנקודה זו, בה הציפורניים שלי מתייבשות.

הלכתי לטייל עם הכלבה במסלול הרגיל שלנו. לקראת אמצע הרחוב המקביל פוקר נעצרה בחנייה של בניין וכרעה כדי לחרבן. עמדתי 10 מטרים ממנה, עם הגב, כדי לתת לה פרטיות, ובידי שקית לאיסוף הצרכים. מאחוריי פתאום אני שומעת צעקות: "לא! לא! לא! לא!" "עופי מפהההה!" "לכי!". אני מסתובבת ורואה אישה רצה לעבר הכלבה שלי. לפני שהצלחתי להגיע אליהן אני קולטת אותה בועטת לפוקר בצלעות. 

מסך שחור ירד על שדה הראייה שלי וכשהגעתי אליה החזרתי מכות תוך כדי שאני צועקת במלוא הגרון "אני פה לאסוף אחריה!!!", "למה את מרביצה לכלבה שלי???", "מה את עושה???" והיא צועקת בחזרה "זו חצר פרטית, זו חצר פרטית!". ואז היא הרימה מפתח שנפל לה מהיד כשנתתי לה מכה ודחפה אותי. אחרי שהכל נגמר ראיתי שהיא שרטה אותי עם המפתח. 

אני מניחה שהיא חשבה שהכלבה מסתובבת שם בלי בעלים ולכן היא יכולה לבעוט בה ולהתחמק מזה. אני חושבת שראיתי בעיניים שלה פחד מזה שהיא נתפסה בקלקלתה, ואולי זה היה פחד ממני. אני  מתארת לעצמי שנראיתי מפחידה, אלימה וחסרת שליטה, מה שבאמת הייתי. פוקר בסדר, מלבד הכאב ברגע הבעיטה לא נראה שהיא סובלת. מיששתי את האיזור ואין שם משהו חריג.

אני עדיין קצת המומה, הרבה צרודה מהצעקה שדפקתי על הפוסטמה שבעטה לי בכלבה, וגם שרוטה ביד מהמפתח. אני לא מאמינה שאנשים יבעטו בכלב כשהם חושבים שאף אחד לא מסתכל, שהחצר האידיוטית שלהם באה לפני התנהגות אנושית הכי בסיסית וגם שהרבצתי למישהי, ועוד בגיל של אמא שלי בערך.