ב-29.9.2002 התיישבתי על המחשב ופתחתי את הבלוג הראשון שלי בישרא-בלוג תחת הכינוי kuksta. מספר הבלוג הראשון היה 1669 אבל האמת היא שלא הבנתי בזה כלום, וחשבתי שההרשמה לא התקבלה. חזרתי על כל התהליך מהתחלה עם בלוג חדש, וכך יצא שבמשך יותר משנה איכלסתי את בלוג מספר 1670.

מוקדם יותר בספטמבר, ב-1.9.2002 ליתר דיוק, פתחה חברתי הטובה את הבלוג הראשון שלה בישרא-בלוג. אין לי מושג איך היא שמעה על ישרא-בלוג (או שאני לא זוכרת, כן, יותר סביר שאני לא זוכרת) אבל המטרה הראשונית הייתה לשמור איתה על קשר קבוע, שיחליף את המכתבים הארוכים שנהגנו לכתוב אחת לשניה. 

אם ד' היא האמא הבלוגרית שלי אז יריב המייסד הוא האב הבלוגרי. כמו אב טיפוסי, יריב היה עבורי שילוב של משורר עם נגיעות ניתוק רגשי. אני חושבת שרוב הבנות שכתבו בישרא בתקופתו סבלו מסימפטומים של תסביך אלקטרה (כמו אדיפוס רק לבנות), בשלב כזה או אחר. הנה הפרוייקט לכל בלוג יש שם מאת "דע את היריב".

אנקדוטות מחיי הבלוג
 

כמו לכל תינוק גם לבלוג יש דברים שבדיעבד קשה להאמין שהם קרו. הנה כמה מהם:

* בזכות הבלוג הכרתי המון כותבים מוכשרים. עם ש. כהן מזגנים גם שכרתי דירה יותר משנתיים. יחד השתתפנו בפרוייקט המקרר של דודה מלכה ולראיה (כל קשר שלי לירקות בתמונה מקרי בהחלט). הדודה בעצמה חיברה בנינו ואף צילמה קטע של שלושתינו ל"מחוברות", העונה הראשונה.

* במקום עבודה כלשהו גילו את הבלוג שלי וכמעט פוטרתי. אסור לי להגיד איזה מקום כי חתמתי על מליון טפסי סודיות שאסור לי לספר על הסכמי הסודיות. מהתקרית המבלבלת אני זוכרת את הבוס מושיב אותי במשרדו מקריא לי את אחד הקטעים האחרונים, בו אני מספרת איך עשיתי ביד בשירותים של המשרד.

* הייתי חלק מצוות של 4 בלוגרים שכתבו את "אייזק", התופעה הישרא-בלוגרית שקיבלה ערך משלה בויקי-תרבות. המטרה של הבלוג הייתה להגיע תוך חודש ל-10,000 כניסות (אז זה היה המון). החוק הבלתי כתוב היחיד היה שבכל מקום שבו נגיב נעשה זאת עם אייקון שווה נפש  והתגובה תהיה "מאוד מעניין מה שאמרת. תודה".

* תקופה ארוכה חשתי מוזנחת כי לא הזכירו אותי באמצעי תקשורת, בתקופה שבה זה היה אות כבוד לכל ישרא-בלוגר שמכבד את עצמו. לבסוף התפרסם קטע שלי במגזין של מעריב, "מותק" ז"ל אותו ערכה הבלוגרית הישראית "גברת עם סלים". אחר כך כתבתי בו גם כמה קטעים עליהם שילמו לי (לראשונה!), ואפילו הצטלמתי בסטודיו של מעריב לצורך כתבת "הכירו את הכותבים". החיים במסלול המהיר של התקשורת הישראלית בייבי.

* זכיתי במקום שני בתחרות אמנות שהתקיימה בבלוג של "הדוגמנית". המקום הראשון זכה לסטיילינג אישי של אשת המיסתורין. אפילו אחרי שהפכתי למנהלת ישרא-בלוג אני לא יודעת מיהי הדוגמנית, ולצורך העניין גם לא מיהו מוזטל :(

* ב-2009 שרקתי במשרוקית ועזרתי לחשוף שחיתות בתחום שהפך היום לגמרי נורמטיבי - תוכן שיווקי בבלוגים. שלחתי לעידוק, אבי חדר 404 האורגינל מישרא-בלוג, מיילים שקיבלתי מהיח"צנית והתראיינתי לעין השביעית בכתבה שכותרתה "קנה לך בלוגר".

* החבר'ה שלי, אלו שאיתם חוגגים ימי הולדת, חנוכות בית, לוויות ושאר אירועים שמחים, הם כולם יוצאי ישרא. אנחנו קבוצה של אנשים מאוד שונים ובכלל לא בטוח שהיינו מתחברים ללא ישרא-בלוג. גם מועדון הספרות האינטימי שלנו, שנפגש אחת לחודש על מנת לאכול ולדבר על הספר האחרון, הוקם בבלוג זה ממש. המועדון מונה 5 בנות, שמתחלקות ל-3 בלוגריות ו-2 מגיבות. זה הגיוני כי לא כל הקוראים האדוקים הם גם כותבים ואם כן הם עושים זאת עמוק למגירה.

* אני מחשיבה בלוגרים מישרא-בלוג, אפילו כאלו שמעולם לא פגשתי, כחברי אמת. לפעמים אפילו יותר מאשר אנשים שאני יודעת עליהם הרבה יותר פרטים יבשים או שאני מכירה יותר זמן. ככה זה, אי אפשר להסביר, זה משהו שקושר בנינו. מינימום כמו שירות מילואים. 

* שנה לאחר שהבלוג שלי נפתח, הגיע לפלטפורמה הזו גם אהוביק. נפגשנו אחרי יומיים בלבד בהם הגבנו אחד לשני. זה היה אמור להיות סטוץ.
אחרי כמעט עשר שנים של טלטלות, פרידות, התאהבויות ושברונות לב, במהלכן מעולם לא שכחנו אחד את השני, התחתנו ואנחנו מאושרים. אוח כמה דביק. 

אני מרגישה שיש לי עוד מלא לכתוב אבל אם אני לא אפסיק כאן יש סבירות גבוהה שיום ההולדת יחלוף.

ואלו 12 שנות התהילה שלי :)

מאז שחזרנו ממדריד אני כל הזמן חולמת אותה. הלילה זה היה בסגנון נארניה, חלמתי שאם ממשיכים ללכת בבוגרשוב מגיעים לכיכר סנטה אנה על עשרת בתי הקפה, המסעדות והטפאסריות, המפוצצות כל היום וכל הלילה. 

ממש אהבתי את מדריד כעיר וכאם בספרד. הרגשתי בה כל כך בבית. הכל קל וקרוב ונעים ופשוט וכיפי וטעים ובספרדית. בהתחלה חשבתי שלוהקתי בטעות לסרט של אלמודובר אבל האווירה המורבידית הייתה חסרה לחלוטין. היה חם אבל נעים, יבש כזה, כמו בירושלים. גם העליות כמו בירושלים, לא פלא שיש להם תל-אופן חשמלי להשכרה! אבל זהו, אין בה שום דבר נוסף שדומה לירושלים. או לאלמודובר.

המלון שלנו, שנקרא One shot 23, היה ברובע הסופרים, שממוקם אסטרטגית בין הכיכרות המרכזיות לרובע המוזיאונים. מהר מאוד הבנו שמה שנראה במפה כמו שעה הליכה, זה 15 דקות בהליכה איטית. אהוביק ואני הצטרפנו להורים שלי בערבים, ובמשך היום ישנו עד מאוחר, שתינו קפה ונישנשנו טפאסים. במלון שלנו לא הייתה ארוחת בוקר ולכן לאהוביק לא היה שום תמריץ לקום. אני לא יודעת איך טוסט וריבה עושים זאת אבל שום דבר אחר לא מעיר את אהוביק. 

ביום הראשון תכננו לנסוע ללונה-פארק בפאתי העיר ולהגיע לשם ברכבל. התוכנית הייתה מושלמת אלמלא היה זה יום שישי כשהפארק פתוח רק בשבת-ראשון. בפרץ של ייאוש ואשמה קניתי בלי לחשוב כרטיסים לרכבל ולגן חיות, במקום לרכבל וללונה פארק. הרכבל כבר היה הכי אכזבה. כלומר לא ציפינו שיהיה רכבת הרים אבל היה כתוב שהוא מראה לך את מדריד האחרת, שאי אפשר לראות מלמטה. בתכלס מה שרואים זה בעיקר חורשה, אלא אם אתם אוחזים במשקפת טלסקופית שתגדיל את העיר ממנה אתם הולכים ומתרחקים. במקביל הקריינות מנסה בהתלהבות ובשלל קולות לחקות אתרים היסטוריים מדברים. חבל שאי אפשר היה להשתיק אותה גם במחיר מכות ברמקולים.

לא נורא, התחלה קשה, בטח יהיה יותר טוב אחרי שנכניס משהו לפה ב"המרפסת של מדריד". זה כנראה היה מעודד לולוא הייתה זו קפיטריה דלוחה עם אוכל של הקיוסק בבריכה של מכון וייצמן, כלומר פיצה קפואה ונקניקיות מבושלות יתר על המידה. כדי להגיע לגן החיות היה עלינו (ונשבעת שאני לא מגזימה) לעבור מסלול של כשני קילומטרים בדיונות חול ללא טיפה של צל. למען הבריאות והזוגיות החלטנו נגד הרעיון וויתרנו על דמי הכופר שכבר שילמנו. בדרך חזרה ברכבל עשינו דברים מיניים ולא מנומסים בכלל.

את הערב בילינו במסעדה הכי עתיקה בעולם, על פי ספר השיאים של גינס, שפועלת ברצף מאז 1725. האמת היא שאפשר לגמרי לדמיין איך בשלוש הקומות של הקאסה בוטין, לכל קומה עיצוב קצת שונה, התקיימו חגיגות של שיכורים עם ליטרים של בירה ונתחי בשר לרוב. חוץ מהיותה אתר תיירותי ולכן בתפוסה מלאה כל הזמן, היא גם מקום של אחלה אוכל ובמקרה שלנו גם תפאורה מתאימה ליום הנישואין ה-39 של אבא-אמא.

במחיר לא מופקע מחשיבות עצמית טעמנו צלעות חזיר עסיסיות, שוק טלה רך כחמאה, סטייקים עשויים למופת, חמון משובח, קרוקטים פריכים ואפילו קינוחים מצויינים, הכל מלווה ביין הבית המוצלח. בשלב הזה אחרי הניתוח אני יכולה לאכול הכל, רק במנות קטנות, כך שאני לא מרגישה מקופחת אבל לא אוכלת מעבר לקיבלות המוקטנת של הקיבה. מוי כיף!

בדרך למסעדה עברנו את שוק סן מיגל היפיפה. לולא הייתה לנו הזמנה בקאסה בוטין היינו גם נשארים שם לארוחת ערב בעמידה. מהר מאוד מבינים שזה אמנם שוק אבל רוב התוצרת מיועדת לצריכה במקום: מטוסטים העמוסים בכל טוב הים, דרך אוייסטרים מחרמנים, ירכי חזיר שלמות (חמון) הנפרסות דק, סלטים מדהימים, רולים של מוצרלה טרייה בעבודת יד, קינוחי פאטיסרי ופרלינים מלאים בכל טוב. בראשון חזרנו לשם לסעוד את ליבנו, ואהוביק שבר שיא אישי, אחרי שלגם את תוכנן של 11 צדפות מהמשובחות שבמשובחות. תענוג ששווה לחזור עליו שוב ושוב, ולא ייגמרו ההפתעות שבא לטעום. רק הליזכר גורם לי לרייר. 

ביום ראשון עשינו צעד אמיץ לזוגיות שלנו והלכנו יחד למוזיאון. אמיץ כי לי יש קצב הליכה של ציור בשלוש דקות ואילו אהוביק סובל מהיפראקטיביות תורשתית. קצת לא האמנתי שהוא הסכים להיכנס איתי ואפילו נהנה מההסברים המואצים ומההתלהבות שלי. חבל שלא נשאר כוח לתערוכה המתחלפת של מיתוסים בפופ אבל אי אפשר לקבל הכל.

בערב לקחנו מונית אל מחוץ לעיר, למין רמת החייל כזה של מדריד, כדי לעשות קארטינג במסלול מהגדולים באירופה. לבשנו סרבלי מירוץ, קסדות, נעליים מיוחדות, ונדחסנו לתוך מכוניות קטנות שנוסעות מהר במסלול סגור. ידעתי שאהוביק ינסה להתחרות בזמנים הטובים של המסלול ולכן אני התמקדתי בלגרום לעצמי כמה שפחות זעזוע מוח בשלב שבו אני עדיין לומדת את המסלול ולכן מתנגשת בשוליים בסיבובים החדים. אכן אהוביק עבר אותי שלוש פעמים ב-15 דקות אבל שנינו יצאנו משם עם התכווצות ידיים וחיוך רחב מרוב אדרנלין. 

ביום האחרון פשטנו על חנויות העיר באמוק של קניות. כלומר אני ואמא פשטנו, אבא שלי לרוב חיכה בחוץ עם גלידה או קפה, ואהוביק בא למרר לי את החיים. כלומר במטרה מוצהרת לזרז ולהקטין את נזקי הקניות למינימום ההכרחי. אחרי החריש העמוק עכשיו גם הוא יכול לזהות עיצוב של דזיגואל מקילומטרים. אני נרגעתי רק אחרי שעברתי בקומת האקססוריז של  H&M ורכשתי מלא מוצרי נייר וכתיבה ב 0.95 יורו. חיפשנו גם את הסודנים שמוכרים שם חיקויים מעולים של חולצות כדורגל רשמיות (שעולות 85 יורו ברגיל) אבל הם היו מהירים מהרוח, כמו כל החופשה המעולה הזאת.

למרות החששות המוקדמים הסתדרנו מעולה בהרכב המשפחתי. היה קרוב אבל לא צפוף, משפחתי, זוגי, ובעיקר רגוע. 

ואלו החולצות התואמות שההורים שלי קיבלו במתנה ליום הנישואין:

מיום רביעי אני מתלבטת איך לספר שפוטרתי מנענע10. אז כן, כעת אני מקוצצת מישרא-בלוג באופן רשמי. הייתה שיחה רשמית: "זה לא את, זה אנחנו. ניסינו להוסיף קידומים, פרסומות ושות' כדי להרוויח מהפלטפורמה אבל זה לא קורה. ישרא-בלוג מפסידה ולכן אי אפשר להחזיק מנהלת פול טיים".

אני יודעת שחלקכם כרגע התעלף ובלע את הלשון אז אני משמיעה צפירת הרגעה. ווידאתי לפרטי פרטים שהפעם זה לא אומר סגירה. התפקיד שלי יחולק בין כמה אנשים ויהיה למי לפנות ומי שיתחזק. שאר השיחה הייתה חפירה שלי על כמה ישרא-בלוג חשוב, איך הוא המקביל האינטרנטי לשמורת טבע שאסור לפגוע במרקמה העדין. התעקשתי על מה צריך כדי להחזיק אותו חי למרות הירידה במספר הכניסות, ובמה אני יכולה לעזור לפני ואחרי הפיטורין. 

כל כך רציתי לשתף את הקוראים והמגיבים, אולי בגלל זה בכל יום מאז עמדתי מול דף העריכה וכתבתי, אבל לא הצלחתי למצוא את המילים ולא ידעתי מה ואיך אני עומדת לספר את זה. על פי החוזה יש לי חודש הודעה מראש, אז יש עוד זמן להיפרד, להגיד יפה שלום כעורכת, ולהמשיך כבלוגרית מן השורה.

כמעט שלוש שנים אני עובדת בנענע10. תמיד היו ויש בה אנשי תוכן מוכשרים ומדהימים, אך העבודה בחברה גובה גם מחיר נפשי קשה. מעבר לעבודה בישרא, שאני כל כך אוהבת, המסביב תמיד היה מאוד לא בטוח. הידיים נקשרו חזק מאחורי הגב, היוזמה סורסה כמעט לחלוטין והתקציב היה אפסי עד בלתי נראה. חשבתי הרבה פעמים לעזוב, במיוחד כשרוב החברים שלי שם עזבו אבל תמיד הרגשתי אחראיות כלפי ישרא-בלוג וידעתי שהעובדה שאני שם חשובה יותר מהמשכורת העלובה או מהתקיעות, התסכול, והעמידה במקום. 

בחצי השנה מאז איום הסגירה המצב היה באמת על הפנים. מלבד כינוס בלוגרים בעלי רצון לעזור, והבזק קצר של תקווה לשיפור התשתית, לא יכולתי להתעלם מכל מה שקורה מסביב. שמורת הטבע נובלת והיה קשה יותר להגן על גבולותיה. באופן אישי אני גם נמצאת בתהליך הבראה גופני ונפשי, ולהחזיק את הכל ביחד היה לי נורא נורא קשה. עכשיו אני מתכוונת לקחת חודשיים שלושה של חופש, לפני שאני מחליטה על דרכי הלאה. אויש אני נשמעת כל כך כמו גדעון סער ;) 

** לבלוגרים, לעיתונאים שהם בלוגרים, ולעיתונאים בכלל: אם התכוונתם לשתף או לצטט מהפוסט הזה Please don't. זה הבלוג האישי שלי, לא בלוג המערכת, ואני מרגישה שאני רוצה לשתף. אולי החיים שלי לא כאן אבל ישרא-בלוג זה גם הבייבי שלי וגם מקום המפלט שלי. אל תפרו את החוזה הפרטי-הבלתי-כתוב-והאינטימי, ביני לבין הקוראים הקבועים.

אם אתם חושבים שיש בזה עניין לציבור או שאפשר להשפיע על ההחלטה, זה לא המצב. מחודש מרץ אני מחזיקה בציפורניים את המשרה שלי כדי שיהיה בנענע10 סנגור של קבע, שיסכל כל נסיון לסגירה. בשלב הזה כבר נגמר במה להחזיק. אני מעריכה באמת ובתמים את ההנהלה החדשה (למרות שהם מפטרים אותי. זונות!) וסומכת שישרא-בלוג יישאר באוויר וימשיך לתפקד. אני ממש מקווה שלא אתבדה אבל גם אם כן יש ארסנל של בלוגרים שמרגישים כמוני ויעשו הרבה כדי שלא נרד מהאוויר.

זהו, הנה סיפרתי. עכשיו גם אתם יודעים.