ככה

סבתא שלי אמרה לי לפני כ-8 חודשים לאחר שעשיתי את הטסט הרביעי שלי ועברתי, שטוב שנכשלתי בכל כך הרבה טסטים קודם כי הייתי צריכה משהו שיוריד לי קצת את האגו.

הסבתא הזו לא כל כך קרובה אלי ולרגשות השונים שיש לי ולכן ניתן להבין למה היא חשבה שהאגו שלי צריך לרדת- היא ראתה אותי כאחת משלוש הנכדות המוצלחות שלה. מוציאה ציונים טובים בלי להתאמץ, יפה, נחמדה ומוצלחת, הרי ברור שלאחת כמוני האגו יהיה בשמיים ואני אהיה בטוחה שהכל בא לי בקלות...

האמנם?

בתקופה שנכשלתי בטסטים הראשונים שלי הייתי ברצף כשלונות- קיבלתי 30 במבחן במתמטיקה, 60 במבחנים באזרחות מכיוון שבזבזתי את זמני בלא ללמוד לפסיכומטרי באותה תקופה.

קיבלתי בציון הפסיכומטרי שלי ציון הרבה יותר נמוך ממה ששאפתי וממה שאני מסוגלת א ליו הכל בגלל שלא חשבתי בכלל ללמוד קצת את החלק הכמותי בתור מישהי ש"כל כך טובה בזה". אם הציון הכמותי שלי היה גבוה בעשר נקודות הייתי מקבלת 720. גבוה בעשרים נקודות הייתי מקבלת 750 ואם הוא היה גבוה כמו הציונים שלי בפרקים האחרים הציון אותו הייתי מקבלת היה 780.

סבלתי מאד מקבוצת החברים בה הייתי. בין ילדה בבית ספר שנהגה להתעלל בי ולהשתמש בחולשות הכי גדולות שלי ככלי משחק, לאנשים אחרים שמעניינים בערך כמו תקציב הגרעון של אקוודור. בבית ספר הרגשתי בלתי נראית. בקבוצת החברים הרגשתי לא מובנת ולא משועשעת.

אני נמצאת בקשר אוהבת/לא אוהבת עם בן אדם שבכלל אסור לי לחשוב עליו ככה. מעבר לעובדה שהוא מחוץ לתחום בכל כך הרבה מובנים, הוא כל הזמן שולח לי מסרים מעורבים ואני יודעת עמוק בפנים שאם הוא באמת היה רוצה אותי הוא כבר היה עושה משהו עם זה מזמן.

אפשר לסכם את זה בכך שאני מרגישה טיפשה, בלתי נראית, מכוערת, נמוכה, חסרת יכולת חברתיות ובעצם כשלון בכמעט כל קנה מידה אפשרי.

באמת טוב שנכשלתי בטסטים האלו הא? ממש הייתי  צריכה עוד משהו שיוריד לי את האגו...