אהובי.

הרבה השתנה מאז שהלכת.

חדר אליי ספק,

ובילבול.

איתך זה היה פשוט - מצחיק נכון? אז זה היה נראה כה מורכב.

קל איתך זה לא היה. כואב - זאת המילה. 

למדנו שיעור אחד ביחד

שאהבה זה לא מספיק.

זה היה שיעור חשוב ללא ספק

שעדיין מלווה אותי כל יום ויום.

אבל הייתי אז פשוטה יותר

תמיד ידעתי מה נכון ומה לא

מה אני רוצה ומה לא

וכשעשיתי משהו עשיתי מכל הלב.

היום?

אני מטילה ספק בהכל.

באנשים. בעצמי. במערכות יחסים. במה נכון. מה לא נכון.

אני לכודה בגווני האפור.

השאלות שנותרות ללא מענה רק הולכות ומצטברות

מה זה "נכון"?

מה זו בכלל אהבה? כמה סוגים יש לה?

האם אני מסוגלת להתאהב מבלי להשתגע?

האם אוכל, אי פעם, להסתפק רק בבן אדם אחד?

האם יש אדם אחד בכל העולם שבאמת אפשר לסמוך עליו?

אני בנויה למערכת יחסים? אני בכלל רוצה? אני שבורה מידי?

בנים? בנות?

אף אחד?... כולם?...

הלבד שלי, הוא רצוני?

הכאב שלי, בשליטתי?

שליטה... איזו מילה. פעם חשבתי שיש לי שליטה בעצמי. לא לקח הרבה זמן להבין שזה לא נכון.

לפעמים הייתי מוותרת עליה, לפעמים אוחזת בה חזק. הכל בהתאם למצב. ועכשיו?

הגעתי לאיזשהו מצב שהכל נכנס פנימה חזרה. 

כל מה שעשיתי, כל הבחירות שלי, כל הטעויות שלי, כל האנשים שלי

ואני מוצפת.

אהוב שלי.  מוצפת. תמיד הייתי מוצפת. אבל בתור ילדה איכשהו הצלחתי לצוף יחד עם הכל.

היום אני טובעת. הכובד שלי ושל העולם. הוא גורם לי לשקוע.

איך אפשר ללכת עם הלב כשאני לא יודעת איפה הוא?

איך אפשר להקשיב לעצמי אם אני לא אומרת כלום?

ואם אומרת משהו הוא רק בצרחות?

הנזק, הוא פטאלי. בלי דרך חזרה.

אם אפשר לקרוא לו נזק. 

אתה זר לי. אני זרה לי. העולם זר, קר ומנוכר. הכל מבולבל, הכל לא ברור ומבולגן, ואפילו אין עשן.

יורדות לי דמעות ואני לא מבינה על מה

יש לי תחושה שאני מתאבלת על עצמי.

על מי שהייתי.

כי היא כבר לא איתי.

D