משהו משונה קרה לי אתמול בלילה. 

השעה הייתה מאוחרת, ולמחרת הייתי צריכה לקום מוקדם ללימודים.

שכבתי במיטה וניסיתי להירדם.

כרגיל, הוצפתי ברגשות כעס ונקמנות כלפי יוני. דמיינתי אותנו רבים, דמיינתי אותי מכניסה לו, מראה לו מה זה. התחלתי להיכנס לסרטים על זה שמגי היא החפרפרת שלו, שהיא זאת שמספרת לו עליי דברים אישיים, מעמידה פני חברה שלי ואז בוגדת בי בשבילו.

טבעתי במחשבות, והן טבעו בי. כמו בכל לילה.

ואז פתאום משהו השתנה.  

התרגזתי.

כי אני צריכה לקום מחר מוקדם. אני צריכה לישון טוב ולהתרכז. יש לי אחריות.

התרגזתי על עצמי שאני מעלה בי את כל האדרנלין הזה, ובשביל מה? בשביל מה לדמיין עימות? בשביל להראות לו מה זה? בשביל להוציא אותו מהכחשה? בשביל שיביע חרטה? בשביל שהוא יבין מה הוא עשה לי? להעליל עלילות על מגי? על אנשים שקרובים אליו? 

מה זה יעזור? למה אני אובססיבית לזה כל כך?

כל כך מאסתי בזה.

אז אתמול כל כך מאסתי בזה שיצרתי לי חדר במוח שהוא לא יכול להיכנס אליו. בחיים שלי, אבל בחיים שלי לא הצלחתי לשלוט על המחשבות האובססיביות האלה. הן תמיד פשוט קדחו וקדחו בי עד שלא נותר ממני הרבה, או עד שעבר מספיק זמן כדי שידעכו בצורה טבעית.

אבל שאני אקח שליטה ואכנס לחדר במוח שבו יש לי שקט?

בכל מקרה, אז הייתי בחדר הזה. החדר היה מלא בפוסטרים של בו ברנהאם, והתנגן שם גם שיר שלו, שזה הגיוני כי אני חורשת עליו ורק עליו בימים האחרונים. הייתה אותי, והייתה עוד דונה אחת לידי, כזאת פראית, מקפצת וזזה והיפראקטיבית, כמו איזה כלב שרוצה לשחק. לא הייתה לה הרבה מודעות או השכלה, היא פשוט רצה ושיחקה וזימזמה שירים של בו ברנהאם באוזניי בזמן שאני לא זזתי. היא הייתה חברותית, מין גרסה נטולת דאגות שלי.

הדמיון הזה היה ממש חזק, ממש אמיתי. וממש נטול יוני. היה שקט. כמה זמן לא היה לי שקט.

אחר כך יצרתי לעצמי גם חבר כלב, דמיינתי את הפרווה שלו, את הצבעים שלה ואת המרקם שלה. ואז שמתי לב שיש בחדר הזה דלת. 

שקלתי לעצמי האם להישאר בחדר הזה או לצאת ממנו? 

אני יודעת טוב מאוד שהתת מודע שלי הוא מקום מפחיד, והדמיון שלי מאפשר לי גישה לשם לפעמים, אבל זה לא אומר שאני צריכה ללכת לשם.

החלטתי בכל זאת לצאת, ידעתי שאני יוצרת את העולם תוך כדי שאני הולכת בו, וידעתי שהוא יתעצב על פי האסוציאציות שחולפות לי במוח. לקחתי את הכלב איתי. 

יצאתי למסדרון, הוא היה חשוך, ומולו הייתה עוד דלת. המחשבה הראשונה שלי הייתה "אמא שלי". וכשנכנסתי לחדר, כל הרצפה הייתה מלאה דוקרנים. לא, הרצפה הייתה עשויה מדוקרנים. לא היה מקום לדרוך, לא יכלתי להיכנס לחדר. הייתי מודעת לעצמי, וניסיתי לפרש את הקשר בין זה שחשבתי על אמא והחדר הוצף בדוקרנים. החלטתי לא לאבחן את עצמי. חזרתי לחדר של בו, יחד עם דונה הפראית והפוסטרים. נרדמתי מהר מאוד. זה היה מקום בטוח. הלילה הוא בטח כבר יהיה מזוהם, אבל אולי לא. 

בכל מקרה, גיליתי בעצמי כוח חדש. 

ובאופן כללי, אני משתנה.

הדיכאון מוליד ממני עצמי חדשה. 

אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה יותר טוב, 

אבל אני כבר לא מרגישה תקועה במקום. ולא תקועה בתוך עצמי.

אני מצליחה להתחבר רגשית יותר לעולם שמסביבי,

אני מדברת, אני מתקשרת.

ויוצאת קצת מהלופ המחשבתי שאני תקועה בו כבר חודשים.

אני עדיין פגיעה מאוד, וקשה לי לפעמים באינטראקציות מסוימות.

וכל משפט פה מתחיל במילה "אני" וזה מעצבן אותי קצת, אבל זין על זה, זה המקום שלי.

לא יודעת, משהו משתנה. 

אני יודעת שאני חזקה.

אני יודעת שיש לי כושר התאוששות מרהיב.

אני יודעת שאני יכולה לקחת את הטעויות שעשיתי ואת הדברים הרעים שקורים לי ולגרום להם להפוך אותי לבן אדם טוב יותר.

אני חושבת ששנאתי את עצמי לתקופה, ב"עזרת" יוני ובעזרת רגשות האשמה הלא פתורים שלי עם עצמי,

אבל זה לא מחזיק. 

הקירות נשברים והסכרים נפתחים.

הקולות לעומת זאת...

על זה עוד צריך לעבוד.

הכתיבה שלי גם שונה היום, אני לא מסתתרת מאחורי מילים יפות ודיכאוניות. אני לא מחפשת את המילה המדויקת לרגש שאני מרגישה בין אלף מילים נפרדות.

כתבתי פה זבלה של ניסוח, ולא אכפת לי. 

D