אדם בעקבות גורלו

"בואנה, זה היה חרא של סרט, אני לא מאמינה ששכנעת אותי ללכת איתך". זה היה המשפט הראשון שהיא אמרה כשהם יצאו מהקולנוע שבצומת הרצליה. האמת היא שדוד לא הופתע יותר מדי מהאמירה, הוא תמיד ידע שחברתו היא אדם שנוטה מדי פעם למצבי רוח. ליתר דיוק, מדי יום. אם נהיה כנים לחלוטין, חברתו של דוד היא לא אדם סימפטי יתר על המידה, והראשון שיודה בזאת הוא דוד.

בזמן שנסעו חזרה לת"א בשתיקה הזעופה והשגרתית, ניסה דוד להיזכר למה גילה בה עניין מלכתחילה, מה הייתה המחשבה הראשונה שעברה בראשו כשראה אותה. התשובה לשאלתו הייתה: "בואנה, היא כוסית". עם קביעה זאת יסכים חלק נכבד מגברברי ישראל. למעשה, הכינוי המוכר ביותר לו זוכה חברתו הוא "הכוסית מהפרסומת של אולד-פאשן". לפני כמה שנים הגיעה לארץ חברת אופנה אמריקאית בשם "אולד-פאשן", אשר סימן ההיכר שלה היה מכירת בגדי נשים בסגנון רטרו-אמריקאי. מיותר לציין שהחברה נכשלה קשות בשוק הישראלי. הפרסומות שלה, לעומת זאת, הצליחו במידה מפתיעה. הרעיון של הפרסומות היה מאוד פשוט: קח דוגמנית יפה (ובנימה יותר אישית- החברה של דוד), שים אותה במטבח וצלם אותה בזמן שהיא מבצעת מגוון תפקידים של עקרות בית מסורות מאמריקה המסורתית- בישול, ניקיון, גיהוץ ואפילו הנקה. זה היה להיט מיידי.

אחרי הפרסומת היו אומרים לו לעיתים קרובות "איך שיחקת אותה עם כזאת חברה", ודוד היה מהנהן בצניעות מעוררת הערצה, אך בתוך ראשו תמיד תהה למה חברתו לא דומה יותר לאותה עקרת בית מהפרסומות. לעיתים נדירות היא הייתה מסתובבת במטבח, והפעם היחידה בה ראה אותה מפעילה את הברז בכיור הייתה כאשר רצתה לכבות את הסיגריה שלה. כל מאמציו לשכנע אותה להכין בשבילו פאי דובדבנים ואפרסמון צלוי-המאכל האהוב עליו- עלו בתוהו, וזיכו אותו בסטירה מצלצלת.

בעודו ממשיך לשאול את עצמו למה חברתו היא הרבה יופי עם חרא אופי, החנה דוד את המכונית, כאשר לפתע נכבה מתג במוחו, וראשו ביצע צלילה חופשית לעבר ההגה. הדבר האחרון ששמע לפני ששקע בחוסר הכרה היה "קום כבר חתיכת טמבל, אחלה של תזמון מצאת לך בשביל להירדם", יחד עם צלילו של צופר המכונית הזועק לשווא.

בשנייה הבאה דוד כבר היה במציאות אחרת. ורודה. הוא היה באמצע אחו ירוק ורחב ידיים, כשישירות מולו ניצב בית גדול, מיושן וורוד. ככל שקרב דוד אל הבית, כך גברה סקרנותו- מה קורה פה? כשניצב אל מול הדלת הצהובה, כבר גמלה בליבו החלטה, והוא דפק על הדלת שלוש פעמים. מיד כשעשה זאת, הבין שמשהו מאוד משונה עומד לקרות. מבעד לדלת נשמעו צלילים עליזים של מגוון להיטי הפיפטיז, ועל מרבד הכניסה היה רקום "פודינג הוא התרופה לכל בעיה!". כשדלת הכניסה נפתחה, הוא ראה מעברה השני את חברתו בלבוש לא אופייני: שיער אסוף ונפוח מספריי, שמלה תפוחה ומעומלנת שמסתירה בדיוק רב את כל נכסיה הבולטים, וסינר לבן שעליו כתוב "kiss the cook".

"היי דארלינג, איך היה בעבודה?, שאלה ומיד לאחר מכן רכנה לעברו על רגל אחת ונישקה קלות את לחיו. "אני מקווה שאתה רעב, הכנתי מספיק אוכל בשביל גדוד שלם!", קראה בשמחה בזמן שפשטה מדוד את מעילו ותלתה אותו על קולב. דוד לא ידעה את נפשו מרוב אושר. בתחילה תהה אם נכון מצידו לשתף פעולה עם חלום  כזה שוביניסטי ומדכא, אבל לבסוף הגיע למסקנה שהמוח שלו יודע מה הכי טוב בשבילו, והתרצה. הדבר היחיד שיוכל להפוך את החוויה הזאת ליותר מושלמת יהיה "וכמובן שהכנתי את המאכל האהוב עליך- פאי דובדבנים ואפרסמון צלוי!".

מסוחרר קלות, ודומע מרוב אושר, ניגש דוד ברגליים רועדות אל שולחן האוכל והתיישב. מעליו עמדה חברתו בחיוך אימהי והאיצה בו לאכול. דוד לקח נתח מכובד מהפאי, ובדיוק כאשר קירב את המזלג אל פיו והתחיל לחוש את ריח הקינמון הקלוש, החל לשמוע באוזניו צפירה מעיקה, הולכת וגברת. בשנייה שלאחר מכן כבר היה ללא פאי בפה, ועם כאב עז בעורפו.

"קום כבר יא אפס!", שמע את חברתו צועקת בעודה ממטירה עליו כאפות רבות ומכאיבות. באותו רגע הגיע דוד לתובנה חשובה: לא מספיק שחברה שלך תהיה כוסית. היא גם צריכה לדעת לבשל.