א - ו - כ - ל !!!!

הקשבתי ל"ציפורי לילה" עם ג'קי לוי ("עופות לילה ירושלמיים", הוא אומר) ופתאום

עלה בי זיכרון מגן חובה, הלא הוא "גן שוֹשנה" :

בית קטן, כמו זה שילדים מציירים עד היום, קוביה לבנה עם גג רעפים (שהיו

פעם) אדומים. ומסביב חול וחול, צעצועי פלסטיק של פעם, תמימים כאלה,

ומגלשה, ו"איגלו" שהיה בעצם מפיבר-גלס מתפורר,

 שזה גרוע כמו אזבסט, ואני עוד אתבע את עירית גבעתיים על זה.

כל מיני צמחים ניסו לצמוח בתוך צמיגים, או לפעמים אסלה ישנה.

בטח יש איזו אסכולה שחושבת על זה כעל אסתטיקה, פגשתי בצבא רס"רים ששיכים לאסכולה הזו.

שתי גננות, שושנה ועליזה, ופעם בשבוע אקורדיוניסטית (!!!) וריקוד במעגל.

שושנה היתה הגננת שאהבנו.

 עליזה היתה הווזיר הרשע, השוטר הרע,

האישה הזעפנית, שאל תטעו בה, מתחת לקליפה הקשה , בתוך תוכה

אולי מסתתר לב טוב, אבל זה בטח לב של ילד שהיא אכלה לארוחת בוקר.

ודווקא היא היתה זו שהכינה את האוכל.

אין לי מושג מה אכלנו, אבל המטבח שלה היה המקום שאליו שלחו ילדים

שלא התנהגו יפה. מה העונש בזה? להיות עם עליזה? נו, מתחסנים.

אני מאוד אהבתי להביט בה מבשלת לנו. מדי פעם היתה מחזירה לי

מבט, ואומרת, דווקא עם חיוך, "כל הילדים רוצים לבוא אל עליזה למטבח..."

מה שסטטיסטית לא היה נכון, אבל אני הנהנתי, כי ידעתי של מי היד

שמורחת את הפרוסה בגן  הזה.

אני זוכר "סדר פסח" שערכנו, בהתרגשות גדולה, כהכנה לדבר האמיתי

שעמד לקרות באותו שבוע. די בצדק עשינו חזרה, כי רובנו נדרשנו אותו

שבוע להופיע LIVE, ובלי PLAYBACK, מול קהל דודים צובטי לחיים, ודודות

מנשקות (עם ריח של דודות). אז עשינו חזרה גנרלית, בשביל להתמודד

עם חרדת הביצוע.

זה היה יום הרה גורל, התבגרתי בו מילדון לילד. ביום ההוא

נפלתי לטיפה המרה, ואיבדתי את האמונה באלוהים. כן כן.

כל השולחנות חוברו להם יחדיו לשולחן סדר ארוך, היו צלחות עם מצות

וגם הגדות קטנות, מקוצרות, "קדש-ורחץ-חד-גדיא", שהקדימו את זמנן.

ואז, כמו היינו VIP במועדון , חילקו לנו אלכוהול חופשי.

עד היום, כשאני רואה בקבוק פלסטיק קטן וזול, כמו של תמצית-רום זולה

במיוחד, כזה שרואים שיציקת הפלסטיק ממש גרועה, והפקק בקושי אוטם,

עד היום אני מתרגש. כאלה חילקו לנו, עם יין מתוק.

זה היה אושר גדול,דמינו לעצמכם, בקבוקון אישי, ה FLASK הראשון שלי,

 אלכוהול, תנו כבוד.

גם אחרי שהתרוקן, הבטתי בו ארוכות, כמו באבן חן. שמרתי אותו לפחות שנה.

איפה שהוא לקראת סוף הסדר, שושנה הגננת הודיעה חגיגית שתיכף יכנס

אליהו הנביא, וישתה מהכוס. כולנו עצמנו עיניים באדיקות, אבל אני הרי

הייתי (ועודני) ילד סקרן, אז הצצתי.

לא אליהו ולא נעליים - עליזה הגננת היא זו שרוקנה את הכוס, במשיכה אחת,

וגם ראו עליה שזו לא הפעם הראשונה.

הרגשתי חולשה איומה, רציתי לצעוק, אבל ידעתי שאיש לא יאמין, שאין עם מי לדבר.

את שארית הסדר ביליתי בוהה בגננת עליזה, במבט אפאתי ,שאם הבחינה בו, וודאי

יחסה אותו ליין ששתיתי אני.

מאותו רגע הכל היה ברור, הכל שקר אחד גדול, קונספירציה של הדת והממסד

החינוכי, לא מאמין יותר לסיפורי ניסים, אליהו זה פיקציה, ואלוהים בטח גם.

לא חזרתי יותר להאמין, תוך שנתיים כבר אכלתי לא כשר, ואת הבר-מצווה

עשיתי רק בשביל הצ'קים.

זהו.

( ושלא תחשבו שהיתה ועדת חקירה או משהו, עליזה הגננת הוסיפה לעבוד

שנים רבות, גם אחותי הקטנה עברה תחת ידיה הנירגנות.  

כששמענו שהיא יוצאת לפנסיה, אחותי הגדולה רשמה בשמחה את בתה הקטנה

לגן ילדותנו, אבל מי שלא רצה אותה כגננת, קיבל אותה כעוזרת גננת מתנדבת.

והעולם שותק. )