א - ו - כ - ל !!!!

אם אחותי הגדולה לא היתה עורכת דין - לא הייתי יודע כלום על אוכל בוכרי, או על רמלה.

 אבל אחותי הגדולה היא עורכת דין, וכך יצא שהיא הגיעה לרמלה לפני. (מאוד משעשע לשמוע את אחותך בטלפון: "אני במעצר ברמלה". אשכרה עבריינית, אחותי).

יום אחד היא מספרת לי על מסעדה בוכרית ליד בית המשפט ברמלה. "אתה חייב לאכול שם."

תייקתי לי את זה לטיפול עתידי-עתידי, אבל למחרת לא יכולתי למצוא מנוח. בוכרים?!

תוך שעה היינו לודביג ואני במכונית שלו, בכיוון כללי רמלה.

 כיוון מאוד כללי.

תבינו, אנחנו נווטים גרועים. ממש. לודביג כמעט לא גמר בה"ד 1 בגלל זה.

 ואני - אם אני מנווט בעינים עצומות, תוך הטלת קוביה על כל החלטה, זה יוצא יותר טוב מאשר כשאני מנווט כרגיל. אצלי אפילו כביש הסרגל נראה עקום.

 מי שמצילה אותנו תמיד זו דגנית, אישתו שתחיה. מכל מקום בארץ ובעולם, כשאני מתקשר אליה בדמעות, היא מסוגלת להורות לי את הדרך. יש לה כישורים של טייסת, היא פשוט פיספסה את בג"ץ אליס מילר בשנתיים.

בקיצור, אנחנו מנסים להגיע לרמלה, והשילוט באמת מבלבל, אולי כדי שלנרקומנים יהיה קשה להגיע למנה הבאה שלהם. ואנחנו נוסעים וטועים, טועים ונוסעים, באוטו האמריקאי הגדול והלא רחוץ של לודביג, ושנינו גדולים כאלה, לא מגולחים, נראים די גורילות, עם משקפי שמש. אז אין פלא, שכשאנחנו שואלים אנשים איך מגיעים לבית המשפט ברמלה, הם עונים לנו ממש בדחילו ורחימו, במקום לצחוק עלינו איך התברברנו. כשכבר התקרבנו (למעשה עברנו את המקום בלי לשים לב), שאלנו איזה ילד, והוא אמר לנו להסתובב ולחזור. בבדיחות הדעת שאלתי אותו "ילד, תגיד, איפה פה קונים סמים?". הילד ברח, ולודביג לא סולח לי עד היום.

בסוף מצאנו.

מרכז מסחרי קטן ומלעון, בצורת "ח" , חצי החנויות סגורות, ושלט "מסעדה פרגנה". היום אני יודע שחצי המסעדות הבוכריות נקראות "פרגנה" (או "פרנגה"?), והחצי השני נקראות "סמרקנד" או מתחבאות מאחורי שלט של שווארמה.

המסעדה מצופה חרסינות, כאילו כל ערב שוטפים אותה בצינור (למה כאילו?). אם לא התמונות של הבאבא סאלי, ותעודות הכשרות, אפשר היה לחשוב שהם בבוכרה. תפריט מנויילן, שעווניות, פורמייקה, כיסאות כתר פלסטיק. בקבוקי קוניאק מאובקים על מדף. מלצרית שקטה וקטנה שלא שמעה על שחרור האישה, והצוות שמביט בך בחשד, כשמסתבר שאתה לא דובר רוסית, מה אתה עושה פה בכלל?

 אז זהו, שמסעדות בוכריות הן עבור הרוסים, מה שמסעדה מזרחית היא עבורנו.

הם באים לשם לאכול בשר. שיפודים. ואנחנו, התיירים המוזרים מת"א, הזמנו את האוכל המסורתי, "פלוב", "מאנטו", וכו. בשיפודים לא נגענו. לעומת זאת הזמנו מרק. ותה.

 מהמטבח הציצו מדי פעם, לראות מי האידיוטים שבאו לאכול אוכל "רגיל", כזה שאולי רק הטבחים אוכלים. המבט שלהם אמר "אתם עוד תתחרטו על זה, זה לא אוכל בשבילכם", אבל הם הביאו כל מה שביקשנו. היה נפלא.

"מאנטו" (MANTU, או MANTI), מבטאים במלרע, הם כיסונים מאודים. כמו הרבה אוכל מהאזור הזה, הם מפגש בין סין לבריה"מ המוסלמית. צורת הבצק ושיטת האידוי - סיניות (אם כי לא יפים כמו בסין). הבשר - כבש. כלומר מוסלמי. והרבה בצל. המון.

"סמסה" (SAMSA), גם כן במילרע, הם כיסונים אפויים. אצל הבוכרים בת"א כבר מוכנים לקרוא לזה "סמבוסק", כדי שתזהו ותיקנו.מקופלים למשולש, מלאים בבשר, לפעמים עם כבד, וכמובן בצל. למעלה מפוזר קצח. יש גם עם מילויים אחרים, אבל לא במסעדה הזו. בת"א פגשתי מילוי דלעת, מילוי תרד, ועוד. את אלה אני כבר מכין בהצלחה, ואראה לכם צילומים בפעם הבאה שאכין, פלוס מתכון.

יש גם סלטים קצת חריפים, שבאים לנטרל קצת את השומניות של הכבש. אבל הכבש תמיד נמצא בצד הנכון של הגבול בין טעם טוב ליותר מידי כבש.

והמנה העיקרית - האורז. יש להם שני סוגי אורז עיקריים, ה"פלוב" (PLOV) וה"בכש" (לקרוא "באחש"). הפלוב  הוא היותר מגוון, יש יותר מתכונים מאשר סבתות, מסתבר. הבכש מאוד טעים, יש בו  כמות אדירה של כוסברה, שצובעת אותו בירוק. זה מצוין לאלה שפוחדים מכוסברה - שובר להם את הפחד, כי כשהיא מטוגנת ומבושלת, הטעם אחר לגמרי עדין ופראי כאחד.

("בת הדודה המופרעת של הפטרוזיליה", נדמה לי שמאיר שלו אמר, או ציטט.)

הפלוב הוא עניין אחר, יש גרסאות חגיגיות עם פירות יבשים וכל מיני הוקוס-פוקוס, אבל הגירסה ה"רגילה" בשבילי היא בהחלט מספיק חגיגית. אורז צהוב-כתום, מנוקד ברצועות דקות של גזר, גרגרי כוסברה יבשה, ושיני שום אפויות. קבורות בתוכו חתיכות בשר בקר דווקא, אבל הכל מריח מכבש. המנה נראית לא מרשימה, אבל הטעמים נפלאים, והיא לא נגמרת. במסעדה הזו הצלחת גם מקושטת בפלפל חריף ירוק, שאפו יחד עם האורז. אם אוכלים חריף עם המנה הזו, אי אפשר להפסיק לאכול אותה.

התה מאוד מזכיר את סין. לא מומתק, לא חזק, יותר ניחוח מאשר טעם, אבל נמצא שם כל הזמן, שוטף הכל, משחרר את הלשון כל פעם, מאפשר לטעם לחזור אליך. בקנקן סיני וכוסות-צלוחיות סיניות. כיף.

תשכחו מקינוח.

ואז, מפוצצים מאוכל, מבקשים חשבון, ומתברר שמדובר ב 35 שח מסכנים לסועד. המבט הנדהם שלנו התקבל בהבנה, הרי ברור שזה המון כסף בשביל כזה אוכל. השארנו טיפ גדול, וברחנו משם לפני שירדפו אחרינו להחזיר לנו את הכסף ש"שכחנו".

מאז הייתי שם הרבה פעמים, יש קרמיקות חדשות על הקירות, התמונה של הבאבא סאלי היא עכשיו יצירת אומנות תלת-מימדית מפוארת וממוסגרת (הבאבא, נרות שבת, ספר תורה) והאוכל מעולה, כרגיל, וזול באופן מגוחך.

 יש גם מאפייה בוכרית קרובה, עם לחמים נפלאים. הם עדין מסמנים את הלחם במגן דויד כדי שידעו שזה לחם של יהודים. הם פשוט עוד לא יצאו מבוכרה, אתם מבינים?

כדאי לבוא לאכול אצלם, לפני שהם יבינו שהם בישראל, ושאפשר לתת חצי, לקחת כפול,

ולקרוא לעצמך "בַאר-אורז-שיפודים".

בפוסט הבא - מתכון ל"פלוב" ו"בכש" לא רעים בכלל.

וגם על ההבדל בין בוכרים רמלאים לבוכרים תלאביביים.

 (תמונת הפלוב - מאתר חברת התעופה האוזבקית, לא פחות)