א - ו - כ - ל !!!!

אני הייתי בן 18, אחות קטנה בת 12, ואחות גדולה כבר היתה מחוץ לבית.

04:30 בבוקר, על המרפסת, נפרדים מאבא ואמא, שנוסעים לחו"ל לשבוע.
מוקדם בבוקר, השמש רק יוצאת, קרירות נעימה אוחזת בנו, בעודנו מנופפים
לשלום להורים, שעולים על מונית מטרטרת, שמחכה למטה בצייתנות.

04:35 אנחנו עומדים בחלון חדר הילדים, עם קערת קציצות גדולה,
ומתחרים מי יטיל אותן רחוק יותר. אני הצלחתי להגיע עד מעבר לכביש,
לחצר בית-הספר. אחותי הגיעה למקום שני מכובד, קצה הדשא של השכנים.

תבינו, הקריירה האקדמית של אמא שלנו גבתה מאיתנו מחיר כבד מבחינה קולינרית.
בזמן שאמהות אחרות בישלו לילדיהן, וקיבלו ביקורת בונה על התוצאות, כדי שיוכלו
להשתפר, אמא שלנו הלכה לאוניברסיטה. את הבישול היא הפקידה בידיהן המסורות
של מטפלות, ולעיתים גם סבתא.

או אז היתה משנסת מותניה, ומכינה לנו ערימת קציצות, שתספיק להזין אותנו
בטווח הזמן שבין "ביי, נסיעה טובה, תהנו!"  לבין  "נורא התגעגענו, מה הבאתם לנו?".

רק שבאקדמיה לא מלמדים קציצות.

כל טעות אפשרית נעשתה בקציצות האלה.
הבשר נטחן ארוכות במעבד מזון, יחד עם המון בצל ושום.
בתערובת היו יותר מדי ביצים, ולא היו שום עשבים ירוקים.
לבשר היא הוסיפה קמח מצות. לא פרורי לחם, ולא לחם רטוב טחון.
לא היו בהן תפ"א מגורד, או גזר, או כל ירק שישבור את המונוטוניות.
הקציצות  טוגנו בפחות מדי שמן, והיו רבות מדי מהן במחבת בכל סיבוב טיגון.

בקיצור, קציצות שאין להן טעם של בשר, יותר מבושלות מאשר מטוגנות,
כבדות, די קשות וגמישות, אפורות, שמשאירות בך הרגשת חנק קלה,
וניחוח כבד של שום בנשימתך.

הן היו כבדות מספיק בשביל לפזר איתן הפגנות.

הן היו כה גמישות, שכשזרקנו אותן מהחלון, באותו בוקר של התמרדות,
הן קיפצו פעמיים-שלוש עד שנחתו סופית. למעשה, כך הצלחתי להגיע איתן עד
חצר ביה"ס. הן קפצו מהכביש למדרכה, ומשם לחצר.

חבל שאף אחד לא ראה את זה, זה היה מחזה די נדיר, בשעה כה מוקדמת.

אז מה אכלנו כל אותו שבוע?
רוצים מתכון? יש לי רק מילה אחת בשבילכם:

קורנפלייקס.

המזון המושלם לילד המשוחרר.  מכיל את כל אבות המזון החורגים,

בטעם של חופש, של הפקרות.

אבל אנחנו יודעים גם מה אכלו חתולי השכונה באותו שבוע.
הם הסתובבו נפוחים, כבדים, תוקעים גרעפסים קטנים בריח שום,
מריחים את עצמם, ולא מאמינים.