א - ו - כ - ל !!!!

ראשית התנצלות לקוראי הנאמנים. כשאני נמנע זמן מה מכתיבה, אנא צאו מנקודת הנחה שעדיף כך.

 אם היתי כותב בחודש האחרון, הייתם קוראים טקסט מחורבן, שהמתכון היחדי בו הוא מתכון לרחמים עצמיים.

אז לא כתבתי.

אבל גם לא נעלמתי, ואני מודה לכל מי שמצאו לנכון לעודד אותי (ואף לגעור בי) לכתוב.

 כן, יקירי, לא תאכלו כנאפה לנצח. ובמילותיו האלמותיות של מארק טווין:

"The rumors of my death have been greatly exaggerated"

טוב. אז בפעם האחרונה שהעליתי זכרונות, הגעתי עד לסוף הצבא.

ואז באו הלימודים. או שיותר נכון לומר "ואז נרשמתי לטכניון ועברתי לחיפה".

כי לימודים, אפעס, מלבד רגעים מסוימים שבהם התעליתי על עצמי, ובכן, הלימודים לא ממש זכורים לי.

 יש אנשים שאשכרה זוכרים שבאתי לטכניון כמה פעמים בשבוע, וכמה שבועות בשנה,

 אבל אני לא זוכר כלום. יש רישום קורסים שמוכיח שהייתי שם, וחלק מהם אפילו עברתי,

 אבל מתוך ארבע שנים שהייתי בחיפה, יש לי זכרונות שממלאים בקושי שנה אחת.

חלק מהזמן פשוט ישנתי, ואת השאר הדחקתי. תאמינו לי, אפילו קשה לי לכתוב על זה עכשיו.

זו היתה קומבינציה של דיכאון, מחלת נשיקה (שאובחנה רק מאוחר יותר),

 וזה שאני פשוט תלמיד מחורבן.  תמיד הייתי, ותמיד אהיה.

 הגעתי רזה ונמרץ לטכניון, ובהזדמנות הראשונה שניתנה לי, שביתת המרצים הגדולה של שנת 93,

 התיישבתי מול הטלביזיה , והתחלתי לאכול זבל ולהשמין. מה הוביל למה, אי אפשר לשחזר היום.

הכל התחבר ביחד לתקופה אפלה.

וחבל, כי ממש נהניתי בחיפה.

 כלומר בעיר עצמה, בחנויות הקצבים, במסעדות, בסופרמרקטים הגדולים ובמעדניות הגדולות.

בשוק בהדר, ובשוק למטה בעיר, בוואדי ניסנאס ובוואדי סאליב. אפילו נווה-שאנן, מקום משכנו של הטכניון,

עשתה לי משהו טוב בלב.

אחרי שנתיים אפלות, נתקלתי בקרן האור הראשונה שלי בחיפה.

ממש מעבר לפינת הרחוב.

 הלכתי לי עם שותפתי לדירה, ענבר, חזרנו מקניות בסופר, והנה אני רואה מישהו מוּכַר עומד בחצר

 של בית קטן ומביט בי. זה היה לודביג.

ומה שמצחיק, זה שזכרתי אותו כי פגשתי אותו רק פעם אחת לפני כן, בצבא, והוא ממש הרגיז אותי.

הוא איים עלי בתלונה, אז.

וכמו שהוא אומר היום, כשאני מספר את זה, גם אני כנראה הרגזתי אותו מאוד,

כי הוא לא היה סתם מאיים על אנשים בתלונה...

אז אמרתי לענבר משהו על זה שזה בחור לא סימפטי. אבל כמה ימים אחרי זה, בכל זאת עברתי אצלו,

כי הוא אמר לי שהוא ודגנית גרים שם, ואני תמיד חשבתי טובות על דגנית, מאז שהייתי איתה בצבא ביחד.

"בחורה חמודה, מה היא עושה עם הרשע הזה?" תהיתי, ודפקתי בדלת.

תוך שעה בערך הבנתי שני דברים:

 1- אני מת על לודביג

 2- אני ולודביג הופרדנו בלידתנו.

 ממש כך.

כל נושא שמישהו מאיתנו העלה, השני היה לו משהו להגיד.

באוכל, בבישול, בספרות, בטלביזיה, שנינו אהבנו אותם דברים.

כל מיני דברים מקבילים שעברנו בילדות, איך שנינו מתים על חתולים,

כל משפט שאחד התחיל, השני השלים.

 זה היה מדהים. פשוט שידרנו על אותו גל.

וגם לו היה ממש רע בטכניון. ממש.

וגם היינו משלימים אחד את השני, לא רק דומים. כל אחד מאיתנו הכיר דברים שונים בחיפה,

ופצחנו במסע בלתי נגמר של שיטוטים בחנויות ומסעדות, מסע שעד היום אנחנו ממשיכים בו.

 הקצבים בחיפה היו בטוחים שאנחנו אחים, כל כך דומים נראינו להם.

היינו יורדים לעיר באוטו שלו, וקונים כל סוג בשר אפשרי. לודביג מבין בבשר הרבה יותר ממני,

ועד היום הוא הגורו שלי בנושא. אני, לעומתו, לא מתבייש לשאול שאלות את המוכרים, וללמוד עוד משהו.

היה לנו שולחן קבוע ב"מעיין הבירה".

לא אשכח את היום בו הזמין אותי לאכול אצלם ברווז פקין, שהוא עשה לבד

(שלושה ימים של הברשה ברוטב, ויבוש, וגם חביתיות מנדרין דקיקות) והרחתי את הברווז כבר

 ברגע שפניתי לרחוב שלו... אכלתי מאז כמה פעמים ברווז פקין, בחו"ל, והברווז שלו עדיין לוקח בגדול.

או את הפעם שהייתי כל כך בדיכאון, שלא יכולתי לבוא אליו, והוא הביא לי נקניקיה בלחמניה עד הדלת.

או כששכחתי אצלו חבילה של בשר צוואר, וקיבלתי אותה כבר בתור גולאש.

כך נולדו מנהגים קבועים, שעד היום אנחנו מתמידים בהם:

 - אני מגיע לארוחות משפחתיות שלהם, גם בצד שלו, וגם בצד שלה.

 ( אני משמש לו גריל-מן, סו-שף, ומגן אנושי נגד קרובים מעצבנים)

 - כל פעם שהוא מכין משהו, אני שם לאכול את זה.

 - כל פעם שהיא מרגישה שהוא משתגע לה, היא קוראת לי לעשות עליו ביביסיטר.

(-"אולי בא לך לבוא אלינו?"

-"מה יש, מה קרה לו?"

-"הוא.. הוא שוב עצבני."

-"תגידי לו שאני בדרך.")

 - כל דבר שאחד מאיתנו קונה, הוא מתקשר מיד לשני לשאול אם הוא רוצה גם.

 - אנחנו קונים זה לזה מתנות יקרות בלי חשבון.

 - וגם דברים קטנים ומפגרים, בלי חשבון. (הוא מביא לי חרדל מכל מקום בעולם!)

 - כל פעם שהם נוסעים לאנשהו, הם עוברים דרכי ו"חוטפים" אותי, "נגד רצוני", לכל מיני מקומות.

 ("מה הבעיה, אנחנו חוזרים לת"א עוד יומיים, נוריד אותך בבית. מה אתה עושה עניין!")

 - כל פעם שהם נוסעים לחו"ל, איכשהו הם מסתבכים, ואני צריך לעזור. לנסוע כמו משוגע אליהם הביתה,

 להביא להם לנתב"ג דרכון ששכחו, לשלוח להם למלון צילום של רשיון נהיגה ששכחו,

לבוא לישון אצלם כדי להשגיח על הכלבה, או על הסחלבים, ומה לא.

בקיצור, הם משפחה. אין מה לדבר.

הנה, אפילו את ליל הסדר האחרון עשיתי איתם.

הם הוסיפו לחיים שלי כמה דמויות צבעוניות שאני לא יכול לדמיין איך אפשר בלעדיהן.

אני, בתמורה, תרמתי להם את מעט החברים שיש לי, וגם את אחותי הקטנה.

ולפני כמה חודשים, נולד ללודביג ודגנית בן, יותם הקטן והמתוק,

 שנראה כאילו מישהו הזמין בובה בדמותו של לודביג, אבל עשה אותה מתוקה במיוחד.

וליותם יש המון דודים (אמיתיים) ו"דודים" שהם חברים של אבא ואמא, וכולם אוהבים אותו מאוד. איזה כיף לו.

 וכבר הילד מראה שהוא הולך בעקבות האב, ולא מוכן בקבוק או מוצץ (נו, גם האב קצת הוֹמופוֹב...)

 ורוצה אוכל בטעמים מעניינים, ותופס את הכפית, מנסה לאכול לבד, והוא עוד לא בן שנה...

את המתכונים לדברים הטחונים שהוא אוכל אני לא אתן פה.

אבל את מה שאני מורח בסנדביצ'ים שלי, כשאין לי כוח לבשל, כמו כל החודש האחרון הזה,

 (מלבד ליל הסדר, שעליו אכתוב בנפרד), בזה אני כן אשמח לשתף אתכם.

כשרק הכרתי את לודביג, הכנתי לו חמאת עגבניות מיובשות.

מסיבות לא ברורות, היה נדמה לו שהחמאה הזו לא כלכך נקיה, או כמו שהוא הגדיר את זה

 מאוחר יותר- "לא נראתה לי הגיינית". אולי זה כי הוא ראה אצלי על השולחן, שבוע לפני זה,

חבילת חמאה עם המון פירורי טוסט...

 בקיצור, הוא לא טעם ממנה. אחרי שנה הוא הודה בזה.

 ועד היום אנחנו קוראים למתכון הזה "חמאה הגיינית".

חמאת עגבניות מיובשות היא השיטה האידאלית לפזר בעדינות את טעם העגבניה המיובשת

 על פני כל הסנדביץ', ולא לקבל אותו, כמו תמיד, ביס פה, ביס שם, ומרוכז מדי.

הכמויות מאוד לא מדויקות, כי זה טעים בכל דרגות החוזק.

 250-500 גר חמאה, רצוי צהובה (בגוש) ולא לבנה מהחבילות של תנובה.

 חופן עגבניות מיובשות, מהסוג היבש,

או

4-5 כפות עגבניות מיובשות בשמן זית

(לנער את השמן, שלא יהיה הרבה ממנו על העגבניות)

 סוכר

 מלח

בלנדר עם כד

נותנים לחמאה להתרכך מחוץ למקרר.

 אם ממהרים, ולא מספיקים לתת לה להתרכך, ממיסים (בכוס במיקרו) חצי,

ומניחים בו את החצי השני הקר, חתוך לקוביות.

 אם העגבניות הן מהסוג היבש, טוחנים אותן בבלנדר לפתיתים,

ואז מוסיפים את החמאה הרכה/נמסה. טוחנים עד שהצבע אדום אחיד.

 אם הן מהזן הרטוב, צריך לשים בבלנדר חצי מהחמאה, במצב מומס, להפעיל אותו,

 להוסיף את העגבניות, לטחון עד שהכל אדום-חמרה, ואז להוסיף חמאה קרה בקוביות.

 טועמים (מטפטפים קצת על לחם) ומתקנים עם מעט סוכר, ואם צריך - מלח.

הסוכר יאזן את החומציות, וידגיש טעם.

 לרוב לא צריך מלח.

אם העסק ממש נוזלי - אז עד שהחמאה תתקרר,פתיתי העגבניה ישקעו למטה,

ונקבל חמאה וורודה-עדינה עם קרקעית אדומה בטעם חזק.

 כדי לקבל תוצאה אחידה - כדאי לשים במקרר את הכד של הבלנדר,

 וכשהחמאה מתחילה להתמצק - לטחון שוב.

את התערובת  - כשהיא נוזלית כמו דיסה, לא יותר - יוצקים לכלי הגשה קטנים ומכסים בנילון נצמד.

מקררים עד שמוצק. ואם ממהרים - אז בפריזר.

 הצבע הוא אדום-חמרה - טרה-קוטה מדהים, יפה מאוד על השולחן,

ונותן לכל פרוסה טעם של קיץ, טוסקנה, והשד-יודע-מה.

אני תמיד עושה יותר ממה שצריך, ונותן לחברים.

והנה עוד שידרוג פראי לסנדביצ'ים,

אמא של לודביג הביאה פעם בקבוק לחיץ של מיונז-קארי מחו"ל, ואנחנו גמרנו אותו תוך יום, בערך.

 ניסיתי לשחזר, ועל המכה הראשונה יצא מצוין. כלכך מצוין, שלודביג טוען שזה עולה על המקור.

הסוד הוא שצריך להשתמש גם באבקת קארי וגם בממרח קארי צהוב, וגם להוסיף כורכום.

 חוץ מזה, צריך להבין שהטעם מתחזק יום אחרי, ולכן כדאי להכין קצת יותר חלש ממה שרוצים,

ואפילו להשאיר בצד מיונז נקי, כדי למהול את התוצאה, אם היא חזקה מדי.

ביום שאחרי, או אפילו תוך 6 שעות, הטעם מעולה. וגם הצבע אחיד.

מיונז-קארי

על צנצנת מיונז רגילה ( בערך 450 גר' תלוי בחברה):

3-5 כפיות של משחת קארי צהוב. לא להחליף בירוק או אדום, זה אחר לגמרי.

2-4 כפיות שטוחות של אבקת קארי (לא ישראלית, קחו PATAK או  RAJAH)

 2-3 כפיות כורכום

 קערה

 מטרף (חייבים מטרף. מזלג לא מספיק, בלנדר/מיקסר יפרק את המיונז)

רוקנו 3/4 מצנצנת המיונז לקערה, והוסיפו את התבלינים.

אם זו פעם ראשונה שלכם, לכו על "אמצע הדרך",

כלומר 4 כפיות משחה, 3 כפיות אבקה, 2 כפיות כורכום.

בפעמים הבאות כבר תדעו מה לחזק או להחליש. האלמנט החריף הוא משחת הקארי.

טרפו היטב, טעמו, ודמיינו איך מחר זה יהיה חזק יותר, אבל גם מעודן יותר (הטעמים יתחברו טוב יותר).

אם זה טוב, אז כשמוסיפים את יתר המיונז- צריך לחזק טיפטיפה.  

אם זה חזק מדי - נו, בשביל זה שמנו בצד מיונז ספייר.

אני מרוקן את הקערה לא לתוך צנצנת המיונז, אלא לתוך בקבוק לחיץ (שאני קונה בחנויות ציוד מסעדות),

 כי כך אפשר להוציא כמות מיונז מדויקת, לפזר יפה בסנדביץ', בלי לדחוף סכין לתוך המיונז,

וכך לקצר את תוחלת חייו, ואולי אף את תוחלת חיי.

גם כאן, זה נפלא עם בשרים קרים, פסטרמות, וכאלה.

גם לטבול בזה ירקות זה כיף גדול, כי אין לזה "טעם של מיונז".

וגם כאן, הצבע פשוט יפהיפה, צהוב חזק-רך שאי אפשר לעמוד בפניו,

נראה נפלא על השולחן. בסדר פסח אכלנו עם זה את הגפילטע-פיש!

וגם כאן, אני מכין תמיד יותר, ונותן לחברים.

(נו, כדאי להיות חברים שלי.   )