א - ו - כ - ל !!!!

(ככה לודביג עונה לי בטלפון, כשהוא מזהה שזה אני מתקשר אליו. בחיי.)

 או.קיי.

אני מארח פה את לודביג, שמסרב (בינתיים) לפתוח בלוג משל עצמו.

תכל'ס, מה אכפת לי? אני מסתכל על זה כעל אאוט-סורסינג.

שיעבוד קשה, אני אקח אחוזים.

(וסליחה על הפונט המזעזע- זה מה שקורה כשמעבירים מ WORD. אין פה אפשרות בחירת פונט, הייתם מאמינים?!?)

---

כמו הרבה זיכרונות ילדות, גם הזיכרון הזה קשור לאוכל. במבט לאחור מדהים איך לא זיהיתי את החיבה לבישול עד גיל מאוחר (יחסית) כאשר מרבית זיכרונותיי קשורים לנושא.

פלאשבק - אמצע שנות השבעים, מסעדה סינית עלומה אי שם בתל אביב, אני, ילד קטן, אוכל בפעם הראשונה אוכל "סיני" – כדורי בשר מטוגנים, עטופים בבלילה לא מזוהה עתירת טטראזין ושרויים ברוטב חמוץ-מתוק על בסיס הקטשופ של ויטה שהיה פופולארי באותם הימים (ואם התמזל לך מזלך היית יכול מדי פעם למצוא בתוכו איזה ג'וק או עכברון טועה).

נשביתי מייד. מאז ועד היום מהלך עלי המטבח הסיני קסם. המורכבות, הטעמים המשלימים זה את זה, הטכניקות המדויקות והמסובכות של מטבח כפרי מעורב במטבח משוכלל שיועד לבני האצולה, כל אלה מאפשרים חוויה קולינרית מדהימה, אם כי בלתי זמינה בעליל בארצות המערב (פרט ליוצאי דופן פה ושם בצ'יינה טאונס השונות, וגם אז מדובר בחלק קטן מההיצע).

הספר של רות סירקיס על מתכוני ה"צלעיות" שבו שימש למשפחתי השראה לימי סוף השבוע.

לאט, לאט הידע הקולינארי הלך והתרחב.

שנות השמונים – ריב משפחתי בעת ביקור בבוסטון גורר כניסה למסעדת פועלים סינית קטנה, הקירות מכוסים נייר עיתון, מזמינים לפי החוש (המלצרים אינם דוברים מילה אנגלית), האוכל מדהים, דג פלאונדר שלם מטוגן בבלילה, דמפלינג שעוברים הליך של טיגון ואז אידוי מהיר, פירות-ים ברוטב צדפות וברווז פקין (בייגינג) שמכינים באופן קבוע מדי יום (כי הליך ההכנה כולו אורך כיממה). בעלי המסעדה יושבים בשולחן סמוך, מעיפים מדי פעם מבט על המערביים ששולחנם עמוס לעייפה בכמויות בשר ודגים שהיו יכולות לכלכל עיר קטנה (בסין!). הם מנשנשים מעט אורז, כמה עלי בוק צ'וי מאודים ברוטב צדפות ואיזה דגיג קטן שמספיק לחמישה אנשים. לכל אחד מהם קופסת פלסטיק (כזאת המשמשת כאן לאריזות החומוס של חצי ק"ג) מלאה בתה דליל ממנו הם שותים כל העת. אנחנו מתעלמים מהם ומתרכזים בטעמים שלפנינו, איזו חוויה!

זהו, מרגע זה הרגשתי שאני חייב להשיג את המתכון לברווז הבייגינג שאכלנו (ובאותה העת גם את המתכון של קרוב משפחה שלו – הברווז הצלוי האדום הסצ'ואני/קנטונזי שמוצג ברבעים הסיניים בחלונות הראווה). והמסע החל.

המילה הכתובה מאכזבת

 תחילה פניתי לספרות, שברובה אינה מדויקת ובמקרה של הספרות בעברית, אף מועתקת ברובה באופן גס. הניסיונות לא עלו יפה (התוצאה הייתה טעימה, אבל אני חיפשתי את המקור). מתישהו התגלגל לידי ספר בישול סיני שכתב איזה איטלקי נחמד עם ידיד סיני המבין בבישול. הספר נכתב באיטלקית אבל האגודה הקולינרית של ניו-יורק התלהבה ממנו והדפיסה לעצמה כמות מוגבלת של עותקים באנגלית. בגרסה האנגלית היו טעויות במספור העמודים בתוכן העניינים כך שחלק מהמהדורה הושלך וניתן היה למצוא אותו בחנויות ספרים משומשים (שם אני שורץ לרוב) וכך התגלגל לידי עותק של ספר זה.

(מסתבר שלא רק לידי התגלגל לו עותק עלום, ישנו שף ישראלי ידוע שגם לו יש עותק. איך אני יודע? קראתי את ה-"תרגום" שלו לעברית…).

כאן מצטלבות דרכי עם איש החתול שאכל את הגרסא לברווז בייגינג שהכנתי על פי ספר זה.

אותו ברווז הוכן על מי מיטב מסורת הסטודנטים, כלומר - בטוסטר אובן.

יצא טעים מאוד, אבל אני פדנט בענייני מזון. אני רוצה את הגרסא המדויקת.

ניסיתי עוד מספר גרסאות ברווזים מספרים שונים שהמליצו לי עליהם, אבל הכנת ברווז איננה דבר אותו עקרת הבית הסינית מבשלת תדיר לבעלה החוזרת משדות האורז כשסנדליו מדיפים ניחוחות של תאו מים. המתכון פשוט אינו זמין למי שאינו מתעסק בכך למחייתו. מרבית הכותבים סתם מנחשים את המתכון ומפרסמים אותו בלי בושה.

אמריקה

טוב, לסין לא הזדמנתי, אבל בבוסטון ביקרתי תכופות. לא פספסתי הזדמנות לנסות את הברווז בכמה מסעדות ואף שיסיתי חברים בבעלי דוכני ברווזים לגלות ולחשוף את המתכון.

"זה פשוט", אמר לנו סיני צעיר, "יש לוטב סודי שמולחים על הבלווז ואז שמים בתנול, לואים?"

אני לא מוותר, מנסה פה ומנסה שם ולבסוף – הפתעה! בעלת דוכן פופולארי למדי המכיל ברווזים צלויים וצלעות חזיר מבהיקות מאודם אומרת לי כי תשמח לתת לי את המתכון לברווז!

אני מנסה להבין את האנגלית שלה ולא כל כך מצליח. היא קוראת לבעלה שאמון על פירוק חלקי החזיר, עריפת ראשי הברווזים הצלויים ועוד חיתוכים מחיתוכים שונים בקופיץ ענק וחד. הבעל לא מביט בי כלל אלא פונה לאישתו ובבליל מנדרינית קולחת מתחיל ויכוח הנמשך דקותיים תמימות. אני מתלבט אם לשנס מותני ולנוס על חיי או להישאר ולהמר על כל הקופה (מדובר הרי במתכון לברווז!). אני נשאר.

לאחר זמן מה פונה אלי האישה ותוך גמגום מצליחה להבהיר לי כי הכוונה ב"מתכון" היא הדרך בה יש לאכול את הברווז – לקצוץ לפרוסות ולהניחו על האורז… בעלה שככל הנראה אינו מבין את חילופי הדברים בינינו, פוער עיניים מלוכסנות, מניף את הקופיץ ומתחיל לנוע לעברי תוך קריאות רמות בסינית. לא הייתי זקוק לתרגום, נסתי כל עוד נפשי בי.

סין

דגנית (אשתי) סדרה לי הפתעה – כשהיינו בבייגינג היא הפגישה אותי עם שף ידוע (הכל תוכנן עוד מהארץ) שהבטיח ללמד אותי את סודות הברווז. בישלנו יום שלם כשהוא מתחמק באלגנטיות מנושא הברווז (בכל פעם שעלה הנושא הוא הכריח אותי לתרגל עוד קיפולי דים-סאם וכשהתעקשתי מזג לשנינו בירה ויצאנו להפסקה קלה מהשיעור).

למדתי ממנו רבות ויצאתי עם ספר בישול חתום בחותמת מרובעת אדומה, אצבע חתוכה מקופיץ אימתני וחלוד קמעה ומתכון ברווז לחלוטין לא הגיוני (שכלל אמבטיות חומץ רותח ודבש).

המשכתי במחקרי, תוך ניסיונות ספוראדיים פה ושם. בינתיים גם למדתי לעשן בשר (הברווז למעשה מעושן על עץ). אכלתי את המקור בבייגינג עצמה וראיתי את התנור המיוחד המשמש להכנת הברווזים. בבייגינג עושים מזה עסק שלם לתיירים המערביים ולאלו מהקולוניות הסיניות. הגרסא הסינית הייתה פחות טעימה מזאת האמריקנית (הברווזים לא היו באותה האיכות).

בהונג-קונג, לעומת זאת, אכלתי את ברווז הבייגינג הטעים בחיי. גם כשהגעתי לקניון (של המקומיים, דגנית שכנעה בדברי חלקות איזה סיני צעיר להסגיר את המקום) המלא דברי אלקטרוניקה וציוד מחשב, מרכז קניות שאינו מופיע בשום מדריך, התבוננתי של שפע התוכנות המועתקות וראיתי רק את דמותו של הברווז, מובא לשולחננו על גבי עגלה, מפורק במיומנות מול עיננו עד שכל פיסה ופיסה מבשרו מונחת על צלחת מרכזית, כל אחת חתוכה באלכסון כך שתכלול פיסת עור פריך. אוי, העונג!

תאילנד

 שנה אחר כך. דגנית, אנוכי ואיש חתול אחד שנגרר, סוף סוף, לחו"ל ( אנגליה לא נחשבת! ) נוחתים בתאילנד. הרגשנו שם כמו ילדים קטנים בחנות מלאה ממתקים (או כפי שאנחנו היינו מעדיפים – בחנות מלאה נקניקים ונקניקיות).

אוכל הרחוב בתאילנד הוא חוויה מהממת (למי שלא מפחד להתנסות). והינה – ברווזים צלויים. בירור בבית ספר מקומי לבישול העלה כי משפחה סינית שהיגרה לפני דור או שניים מחזיקה בסוד הברווזים ומחלקת אותם בהיחבא עם שחר באמצעות שתי משאיות מוסוות לכל מסעדות האזור. המתכון נשמר בסוד ועובר במשפחה מדור לדור. אף אחד לא מתעסק עם הסינים בתאילנד.

נו, אנחנו לא נשיג את המתכון? אחת השפיות של המסעדה אמרה כי ניתן להשיגו תמורת סכום מסוים…

זה מעניין.

סכום מסוים ננקב.

הוא היה עצום.

הוא היה אסטרונומי.

הוא היה ִשווה ערך לעשרה דולרים אמריקנים…

קבענו להיפגש בעוד מספר שעות, לכשיסתיימו שיעורי הבישול.

הגענו בזמן.

השפית איחרה.

התחלנו לחשוש.

היא הגיעה לאחר עשר דקות אוחזת באמתחתה שקית נייר המכילה חוברת.

חוברת? עוד ספרי בישול טיפשיים? לא ולא, היא הבינה עניין, היא השיגה לנו את החוברת של יצרן התנורים המיועדים לצליית הברווזים… והיצרן מצרף מתכון מסחרי מדויק… דברים החלו להסתדר. המתכון כמעט והושלם. החוברת חיזקה מספר אמונות לגבי טמפרטורת ואופן הצלייה. אופן ההכנה של הברווז גם הוא צוין (הוא נשחט ואז עבר שטיפה במי חומץ רותחים ואז המלחה). הפיסות החלו להצטרף לכלל מתכון. אבל עדין הייתה לנו גרסה תאילנדית משהו, התיבול לא ממש התאים. גם התרגום לאנגלית היה בעייתי משהו. המרכיב העיקרי היה מה שהתאילנדים מכנים "סוכר סיני".

יצאנו לשוטטות בשווקי בתאילנד, לא בטוחים אם עבדו עלינו או שהסוכר הנ"ל ממש קיים.

חרשנו סמטאות מצחינות משאריות דגים (שעת הצהרים כבר חלפה לה מזמן).

שאלנו אנשים בדוכנים שונים, קנינו דברי סדקית מיותרים על מנת לקבל הזדמנות לנדנד עוד קצת. קנינו תבלינים עלומים מאותה הסיבה. דרכנו על ג'וק או שניים, שתינו מיצי פירות שהוסיפו להם מלח ופרוסות אבטיח שפיזרו עליהן צ'ילי. לאחר מספר שעות חיפושים מצאנו – שקיות ניילון מלאות… גלוקוזה, זהו סוד חיוך המונה ליזה הסינית. אני כמעט והאמנתי אך איש החתול – הוא היה סקפטי.

שובהפעם סין

חלפה לה עוד שנה, ניסיונות שנעשו על עופות, פאר הלול הישראלי, דווקא הניבו תוצאות טובות (אבל את העופות פשוט מרחתי בהוי-סין משובח ותו לא).

ואז התארחתי אצל בעלת מסעדות סיניות בקונמינג, סין. לימדתי אותם מעט בישול מערבי. הם קלטו את העיקרון של הפיצה די מהר, אבל התעקשו לצפות אותה במיונז (?) ושימורי קוקטייל פירות (??) ואז להוסיף למעלה מוצרלה (???). עם הזמן מתרגלים (בחיי!).

אכלנו במסעדות מצוינות והמטבחים שלהם היו פתוחים בפני. במסעדה היה שף סצ'ואני שעבד בעבר בהכנת הברווזים הנחשקים. כאן נסגרו הקצוות. תפסתי אותו בפינת קיטון המטבח וחקרתי אותו לעומק. קנינו ברווז מרוט כנפיים בשוק והכנו אותו (בתנור רגיל). מושלם! חלק מהתבלינים לא ניתן להשיג בארץ, אבל זיהיתי תתי-ניחוחות שלהם מהברווזים שכבר אכלתי בעבר. חזרתי לארץ עם קילוגרמים של תבלינים משונים בדרגות יבוש ועישון שונות (חלקם מיובשים מעל אש פתוחה).

אחרית דבר

 אז זהו, ניתן להתאים את המתכון לארץ (או לכל מדינה מערבית שאינה משופעת ברבעים סיניים). התוצאה טובה למדי, ודאי טובה מכל מה שאכלתי במסעדות בארץ או מחוץ לציינה טאונס. אפשר להכין את הברווז גם בתנור בייתי והוא עדיין יהיה טעים. אז כן, סליחה, זה אכן מתכון מותאם, אבל הוא עובד לא רע בכלל.

חומרים

תנור מכוון ל- 125°C

והרי הפירוט:

1 ברווז

 כאן מתחילות הבעיות. למתכון צריך ברווז שפוטם במיוחד.

הוא שוקל כמעט 2.5 ק"ג.

הוא נשחט אך גופו נשאר שלם וכך גם עורו.

הראש עדיין מחובר לגוף (נכון, מגעיל, אבל חיוני לתליית הברווז בתנור, וככה גם נדע שלא שמו לנו בטעות חתול).

הברווז מוכנס לתוך סיר ענק המכיל סביב סביב מאות צינורות קיטור. הנוצות נמרטות ונשאר ברווז מבהיק ונקי לחלוטין, יכול ממש לרוץ אצלנו לראשות הממשלה. בתאילנד, לאחר המריטה, הוא נרחץ במים רותחים המכילים מעט חומץ, התוצאה דומה.

בארץ, לעומת זאת, מסירים את הראש ועור הצואר, פותחים פתח גדול בחלקו התחתון של הברווז, ממליחים אותו (יותר נכון, מנסים להטביע את הגוויה במלח) והבעיה הגדולה ביותר – מורטים את הנוצות ללא חליטה במים. שמעתי שבצפון ישנו מקום בו מורטים את הנוצות באמבט שעווה המצפה את הברווז ואז ממיסים אותה לשימוש חוזר. לנו זה לא ממש עוזר. יש לנו ברווז המועמד לתמונות ה"לפני" של מכשירי מריטת שיער (מה שמעלה רעיון מעניין להשראה לפיתוח המכשירים הנ"ל שתוכננו במקור בישראל).

מה עושים? קונים ברווז ושוטפים היטב. מרתיחים קומקום מים ושופכים עליו מכל עבר. זה מה יש.

כעת מנפחים את הברווז. מנפחים? כן, הסינים עושים זאת באמצעות צינורית המוחדרת בין העור והבשר באזור הצוואר. פעם ניפחו בפה, אחר כך עברו למשאבות אופניים (אמצעי זמין בסין). במקומות הגדולים יש כבר קומפרסורים חשמליים.

ואנחנו? נעביר את ידינו בין העור לבשר, ניזהר לא לקרוע את מה שנשאר מהעור.

וכל זאת על שום מה? על שהיו אבות הסינים מבינים בבישול ויודעים כי כך העור יתקבל פריך וזהוב, השומן החבוי תחתיו ימס וילחלח את בשר הברווז וישאיר אחרי בשר עסיסי ועור טעים-מדהים כמעט נטול שומן.

גלוקוזה -  בערך 100 סמ"ק. ניתן להשיג בחנויות קונדיטוריה (גרובשטיין, מר קייק ועוד) – חומר צמיגי שקוף-לבן. יש תחליפים על בסיס סוכרים שונים, אבל הם בעייתיים לעבודה או לאפיה. השיגו גלוקוזה.

חבילת בצלים ירוקים-  החלק הירוק בלבד, חתוך לפיסות באורך 4 ס"מ בערך

(לא לזרוק את החלק הלבן, נסיר את הראשים ונחתוך מהשאר "מברשות" שימתינו לנו בצלחת מי קרח)

5 כוכבי אניס- לא אניס רגיל, לא שומר, לא קימל ולא מוותרים.

כף שטוחה מסמרי ציפורן שלמים -  להשיג באיכות טובה (מרגישים לפי הריח)

מקל קינמון-  באורך 6 ס"מקינמון אמיתי עדין, לא קאסאיה

זנגביל (ג'ינג'ר) טרי -  5 ס"מפורסים לפרוסות דקות (אין צורך לקלף)

כפית שטוחה פלפל לבן טחון

רבע כוס יין אורז מתוק - יין אורז סיני ניתן להשיג במכולות הסיניות בארץ. שרי יבש ואפילו שרי לבישול של "כרמל מזרחי" הם תחליפים סבירים.

מעט שמן שומשום - השמן הסיני שמופק ע"י חימום השומשום. צבעו כהה.

רוטב הוי סין-  רוטב בסיסי העשוי פולי סויה מותססים, סוכר, שמן שומשום (מבושל) ועוד מטעמים. בארץ לא להתפשר ולקנות אך ורק את זה של AMOY שמגיע בצנצנות זכוכית או בבקבוק פלסטיק לחיץ (יבוא של IMO או מרום את קונפינו או מעיא, כאשר השניים האחרונים הם בכלל יבואנים שמביאים לארץ רק סחורה ממש שווה).

קמח-  פושטי, ללא תוספת גלוטן או אבקות למינן. לא קמח לחם ולא קמח עוגות. קמח לבן פשוט.

תנור מכוון ל- 125°C

רצוי תנור עישון, עם עצים בוערים מעדנות מתחת. טוסטר אובן ממש טוב לכך (כי החום קרוב ועוטף את הברווז מכל הכיוונים. גם תנור רגיל מתאים, רצוי במצב טורבו. וחייבים לשמור על טמפרטורה מדויקת ולחמם את התנור מראש. מה, אין לכם מדחום לתנור? ברצינות? רוצו מהר לקנות אחד, זהו אביזר חובה (לפעמים יש דיגיטלים ממש זולים עם גשש טמפרטורה ברשת "ביג דיל").

הכנה - הברווז

מחכים עד שהאוויר יהיה יבש (לחות נמוכה). אם אתם חיים בישראל מאוורר יועיל.

מערבבים את כוכבי האניס, הציפורן, הפלפל הלבן, החלק הירוק של הבצלים חתוך למקלות של 5 ס"מ, את הזנגביל ואת יין האורז. אם הברווז אינו מוכשר מוסיפים כפית שטוחה מלח. ממלאים את חלל הברווז בתערובת ומנסים לאטום את חלקו התחתון נגד נזילות ככל שניתן (בסין מעבירים שיפוד מתכת או במבוק קטן ולמעשה "תופרים" את הפתח).

דואגים שהברווז יהיה יבש לחלוטין.

ממיסים מעט גלוקוזה (במיקרו, בזהירות רבה לפרק זמן קצר, או על להבה נמוכה). אם בשום פנים ואופן לא מצליחים לעבוד עם הגלוקוזה, מוסיפים מעט חומץ אורז ומנסים להמיס שנית. גלוקוזה היא חומר מעצבן לעבודה ודביק מאוד, בדיוק משום כך אנו משתמשים בה (שתידבק לברווז).

מורחים את הברווז במברשת סיליקון או בכל אלתור אחר (הסיני שהדגים לי זאת השתמש באצבעות אבל יש להיזהר ולבדוק שהגלוקוזה לא חמה מדי, כוויה מחומר שנדבק אליך היא עסק מאוד לא נעים). מחכים חצי שעה באוויר היבש (או שמכוונים מאוורר לכיוון הברווז) וחוזרים על פעולת הציפוי עוד פעם פעמיים (וכל המרבה הרי זה משובח).

מכניסים לתנור בעמידה (קצת כושר אלתור – מניחים רשת ממש למעלה ומחברים אליה את צוואר הברווז) או, בלית ברירה, סתם משכיבים בתנור. מניחים תבנית בתחתית עם מעט מים לקליטת השומן המטפטף (ויש הרבה ממנו!). הברווז מוכן לאכילה לאחר שעתיים וחצי עד שלוש.

אין כוח לאפיה איטית ותליית ברווזים? סרטי האינקויזיציה אינם כוס התה שלכם? אתם לא רואים מונטי-פייתון? הגעתם עד הנה ונשברתם? אין בעיה - הניחו את הברווז על רשת שמתחתיה תבנית אפיה חד-פעמית. 180 מעלות, שעה וחצי. זהו, כמעט אותו הדבר.

הכנה – לביבות מנדרין

מרתיחים מים (נזדקק בערך לכוס).

לתוך 2 וחצי כוסות קמח מוסיפים באיטיות ככוס מים וכפית שמן שומשום.

מוסיפים את המים תוך ערבוב תמידי בכף (רצוי כף עץ גדולה) עד שמתקבל בצק רך מאוד.

מעמידים בצד לשעה. משך ההמתנה הנ"ל קריטי. אם תתחילו בהכנת לביבות המנדרין בזמן הכנסת הברווז לתנור הן יהיו מוכנות כשזה יצא משם.

מחלקים את הבצק ל- 12 חתיכות שוות. זוכרים את הבדידים מכיתה ב' ? מחלקים את הבצק לשתי חתיכות שוות, כל חתיכה לשלוש ואז כל חתיכה שהתקבלה לשתיים.

מסובך? תשאלו ילד בן 7 והוא יסביר לכם.

מגלגלים כל חלק לכדור ומרדדים לעיגול בקוטר של 8 ס"מ בערך. מורחים כל עיגול בצדו האחד בשמן (אפשר בסתם שמן צמחי ואפשר בשמן שומשום). מניחים שני עיגולים זה על גבי זה כשהצדדים המשומנים פונים זה לזה. על משטח מקומח מרדדים כל זוג דבוק שכזה לעיגול בקוטר של 15 ס"מ. מטגנים על מחבת non stick עד שצד אחד מתחיל לשנות צבע ולהעלות בועות (לא להשחים), הופכים ומטגנים את הצד השני. עושים כך עם כל 6 צמדי העיגולים. מיד לאחר טיגון כל זוג מפרידים בין העיגולים בזהירות. ניתן להכין מראש ולחמם באמצעות אידוי (ששומר על הן על חום והן על גמישות הבצק).

ולהגשה

מגישים את הברווז פרוס לחתיכות קטנות כאשר בכל פיסה יש הן בשר והן עור (שנים מספר של לימוד מביאות אותך למיומנות מפתיעה בנושא). מהחלק הלבן של הבצלים הירוקים ניתן לעשות מברשות למריחת רוטב ההוי-סין על הלביבות ואפשר סתם לחתוך את החלק הירוק יותר לגפרורים. מניחים על הלביבה רוטב, בצל ופיסות ברווז. יש כאלה שמוסיפים אפילו פיסות זנגביל כבוש. מגלגלים ואוכלים את הפלא הזה.

מסורתית משתמשים בעצמות להכנת מרק לסוף הארוחה. אם יש לכם עוד כוח להכין מרק, נצלו אותו על מנת לצאת החוצה לאכול גלידת זנגביל טעימה לקינוח.

נכון שאנחנו פסיכים ?

דברו של איש החתול:

כל מה שנשמע כאן כמו גוזמאות זו האמת לאמיתה.

יש תמונות, ואפילו ווידאו אחד, ממש לא בפוקוס, שמוכיחים שהכותב דובר אמת.

כך גם מכתבי איום בסינית, שמגיעים לכתובת הקודמת שלו,

ומכתב התאבדות ששף ישראלי מסויים יכתוב כשהוא יקרא את הפוסט הזה

(והוא יקרא, כי ככה הוא משיג חומר למדור שלו בעיתון).

בקיצור, כמו שלודביג מצטט מה"סימפסונס":  "It's funny - because it's true"