א - ו - כ - ל !!!!

חזרו הבדיקות מהרופאה,

ומסתבר שבתור כבד אווז אני אולי בריא, אבל בתור בן אדם - ממש לא.

אני צריך ללכת לדיאטנית, שתגיד לי מה אסור, ומה (בקושי) מותר.

והפעם אני לא יכול להתעלם מזה, כי אני באמת מרגיש גרוע.

ממש.

אז חזרתי הביתה מקופת-חולים עם דיכאון גדול בנשמה,

וכל מכרי ומוקירי-זכרי דואגים לי, חלקם מבינים שאני צריך קצת לרחם על עצמי,

חלקם מזדעזעים מזה שעצוב לי, ומנסים להגיד לי איך "לא לקחת ללב",

וזה ממש מבאס, כי במשך שנים אני באמת לא לוקח ללב, ובסוף

אומרים לי שאם אמשיך ככה, גם הלב ילך קאקען.

אני עומד על זכותי הטבעית והלאומית לרחם על עצמי.

אז לכל מי שמדמיין אותי תולה את עצמי על שרשרת נקניקיות במקרר,

אני מודיע שאני אצא מזה, פשוט חרא לי עכשיו.

ולודביג כתב לי שיר שיעודד אותי, ואני חייב לציין שזה בהחלט עוזר.

אז שוב, לבקשת הקהל, אני מארח פה את לודביג,

(שבינינו, הופך לאט לאט לגרפומן מטורף - I've created a Monster...)

בחריזה בסגנון חופשי.

אלתרמן, היזהר, לודביג מאחוריך!

עת הבוקר שוב יציץ (נדייק – כבר צהריים),

קם לו בנמנום עמוק, ומביט בחתוליים.

זהו יום הרה גורל -  יש לו תור אצל דוקטור,

מן טיפוס כזה מוכר, סכר פיו לא יעצור:

"די עם השומן, הלחם וגם שאר המטעמים",

"שמע עכשיו לעצתי, שים הקץ למנעמים".

והרי, וכידוע, רפואת קופת חולים,

מתבססת בעיקר  על פליטים ועל גולים.

כי אם היה שווה בכלל, המאבחן והרופא,

היה ממון גורף מזמן ומבלה בבית קפה.

אך אם שכח חוק לימודיו (ממנו איש לא מתרשם),

ימצא מפלט הוא בקופה - שם כל היום תרופות רושם.

ומה אכפת אם זה מתאים, ואם בכלל ישנו סיכון,

אם מי יבוא בטענה, יפחיד אותו בעוד אבחון.

למתעקשים יטען, אכן, שבחמסין קדחת שחת,

היא הסיבה לתחלואים, ויש לדקור שנית במחט.

וגם ממש ללא היסוס, אנטיביוטיקה יגיש,

אם לא יזיק, גם לא יועיל (רק אם אתה לזאת רגיש).

ואיש חתול, ממש אומלל, ממתין במתח לצלצול,

של פקידת הדוקטורית, תפיל עליו עוד תעלול.

אז כרגיל בעת צרה, ידיד למשימה יוצא,

מוטות שומן (נקניקיות) מחו"ל היישר הוא מייבא.

אך פעם זאת, הוא לא יפשיר, ישאיר קשה ולא מוכן,

מגיע זה לדוקטורית, אתם יודעים יפה היכן !  

נו טוב, זה שיש דברים שאסור לי לאכול

(הרשימה של מה מותר לי לאכול יותר קצרה- קטניות וירקות, עוף ודגים, וזהו, בערך)

...זה לא אומר שאסור לי לכתוב עליהם