א - ו - כ - ל !!!!

הכרובית במקרר מביטה בי במבט  מאשים:

 -"אתה לא אוהב אותי יותר !" היא אומרת.

 -"מספיק" ,אני אומר לה. "את מתחילה להישמע כמו לודביג."

 "והרי זה לא שאני לא רוצה לבשל אותך, פשוט אין לי זמן.

אני נורא עייף, וכשאני לא ישן -אני עובד. "

 -"שמעתַ", היא אומרת לגזר, "הוא לא רוצה לבשל אותי."

-"נו די כבר", אני אומר, "עכשיו את נשמעת כמו דגנית.  אוּף.

 אני אומר לא יכול, לא לא רוצה."

אבל כרובית היא ירק עקשן ,וממש כמו דגנית, היא שומעת את מה שהיא רוצה.

 -"טוב, לא צריך,אני אשב  לי פה בקור, בחושך" ,  היא אומרת.

 ובאמת אני משאיר אותה שם, במקרר.

(בניגוד לדגנית, שבסוף תמיד אני עושה כל מה שהיא רוצה. כולל פשטידות כרובית).

ירק פולני, הכרובית הזו. בחיי.

לא משנה כמה תשימו עליה תבלינים,  תטגנו אותה,  כל זה ישאר בחוץ, על פני השטח.

בתוך תוכה היא  תמיד תהיה לבנה, אשכנזית כזו, בטעם של פעם, של ילדות,  עם ריח  ביתי,

חורפי ומוכר, כזה שלעולם לא תמצאו  במסעדות מפוארות. רק במסעדות של טעם של סבתא.

זה היה הריח שקידם את פני כשחזרתי מביה"ס  בימים גשומים.

 אף פעם לא הבנתי למה בספרים היו מתארים  את הריח הזה  כריח מעיק, של עוני.

מילא ריח הכרוב, אבל כרובית? הרי היא  הדבר הכי מנחם בעולם, לא?

 אפילו במטבח הצרפתי, כל דבר עם תוספת כרובית נקרא "אה לה דוּבּארי" ע"ש הרוזנת,

שכה אהבה כרובית. ע"ש רוזנת, כן?  לא ע"ש איזה עלוּב-חיים עני !

 בכל כך הרבה ספרים מוזכרות שיטות שונות ומשונות איך להעלים את ריח הכרובית בזמן הבישול,

 (חומץ, חתיכת לחם שחור במי הבישול, קימל, מה לא), ואני כלכך אוהב את הריח הזה...

זה הרי ריח של בית, של אוכל, למה לגרש אותו?

בשבילי, כרובית מטוגנת של סבתא חוה היתה פיתוי אדיר. תמיד שמחתי לחזור מביה"ס ולגלות אותה.

 וממש היה לי קשה להשאיר ממנה משהו לאבא , שבא הביתה  כמה שעות אחרי.

כל פעם שהייתי עובר במטבח, הייתי חוטף עוד פרח כרובית מטוגן, מצופה ביצה וקמח, זהוב וריחני. 

 הייתי מסדר את הערמה ,ההולכת וקטנה, באופן  שתראה יותר גדולה ממה שהיתה באמת.

 ומכסה שוב את הצלחת בקערה שכיסתה אותה.

כשאבא היה בא מהעבודה ומתישב לאכול, הייתי יושב איתו, ואוכל שוב...

לא הייתי חזיר קטן, זה לא היה קורה כל יום. רק בימים של כרובית. בחיי.

איפהשהו בתקופת התיכון,  אמא היתה עושה מין פשטידות של גבינה רזה + ביצה + כרובית או ברוקולי, 

 שאחות-גדולה טבעה להן את השמות "פּוּקית" ו-"נוֹדית", בהתאמה. חיסלנו תבניות שלמות.  

היה אמור  להיות דיאטטי , העסק הזה, אבל בכמויות שתקענו, זה לא הוכיח את עצמו...

אף אחד לא נהיה רזה מזה.

בצבא לא היתה כרובית. אף פעם.

 ראיתי כרובית רק בחמוצים של הפלאפל שחטפנו פה ושם. חיילים, נו, אתם יודעים.

ואז, בחיפה, כשגרתי עם שותפים, הכרובית שבה אל חיי.

היינו מבשלים כל מיני דברים, חלקם חדשים לנו , כדי להרגיש נועזים, הרפתקניים,

וחלקם דווקא ישנים ומוכרים, כדי שנרגיש "בבית" בדירות האלה, הרחוקות כלכך מהבית המקורי שלנו.

 הכרובית נפלה לנישה הזו בקלות. קצת נופך של סבתא, קצת יידישקייט, נוּ.

את קציצות הכרובית הייתי צריך להמציא לבד.

לא היה לנו דבר כזה במשפחה. אצלנו הכרובית היתה מפורקת לפרחים, מטוגנת או מבושלת.

אבל אני - אני אידיתי אותה.

זו היתה התקופה בה גיליתי את האידוי.

השיטה הזו, שמבשלת ירקות אבל גם שומרת על הטעם שלהם, כי הוא לא הולך למי הבישול.

 (וגם על יותר ערך תזונתי, בדיוק מאותה הסיבה.)

האידוי גם סלחני יותר - אפשר לאדות פי שתיים יותר זמן מהדרוש, והירק לא יתפרק.

נסו את זה עם מים - ותקבלו מרק.

כרובית מאודה, שהתקררה קצת (או אפילו הרבה, כמו במקרר) מאוד נוחה לעבודה,

אם כי קצת מתפרקת. אפשר לצפות אותה בביצה וקמח, ולטגן, והיא מוכנה הרבה יותר מהר

 ככה, כי היא כבר מבושלת בפנים.

 וזה בדיוק מה שעשיתי באותו יום.

כל מי שעשה את זה, יודע שבזמן טבילת הכרובית בביצה נופלות חתיכות כרובית קטנות לביצה,

 ובסוף נשארים עם מין תערובת כזו, שבעצם ממש מתחננת שיטגנו אותה.

 אז הוספתי לה קמח, פלפל שחור, מלח,  טיגנתי קציצות, והשאר היסטוריה.

בפעמים הבאות, כבר לא טרחתי לטגן פרחים שלמים.

 אני עדיין מאוד אוהב את הכרובית המטוגנת המסורתית, רק אין לי כוח להכין...

הקציצות הולכות הרבה יותר מהר:

קציצות כרובית:

(בתגובות המאוחרות, התיחסו אליהן כלביבות, ובצדק. בעיניי מצאה חן ההגדרה של "אופה קטנה" - שקראה להן "קציביבות". כך אקרא להן מעתה)

(כמויות משוערות, אפשר לשחק איתן.)

 1 כרובית גדולה או 2 קטנות

 3-4 ביצים

 1/2 כוס קמח

 1/4 כוס פירורי לחם

פלפל שחור

 מלח

קורט אגוז מוסקט מגורר

את הכרובית חותכים לחתיכות גדולות, רק כדי להקל עליה להיכנס לסיר.

 מאדים אותה, ומשאירים אותה בסיר, להתקרר קצת. שתהיה בטמפרטורה שאפשר

 להחזיק ביד בנוחות. אם אתם ממהרים, הוציאו אותה מהסיר, לצלחת שטוחה גדולה,

 ופזרו אותה, שתתקרר מהר יותר.

 אפשר גם לאדות יום קודם, ולשמור במקרר. אפילו יומיים.

אגב- אפשר בקלות לאדות אותה במיקרו, בקערה, עם חצי כוס מים. בערך 10 דקות. תלוי במיקרו.

בקערה די גדולה מערבבים ביצים, תבלינים ותוספות (ראו בהמשך), קמח, פירורי לחם.

 התערובת צריכה להיות במרקם של בצק לא דליל מדי.

צריך לזכור - הכרובית לא סופגת כלום! הקמח ופירורי הלחם יצטרכו להתמודד עם כל

 הנוזלים שהביצים הביאו איתן, והכרובית תיכף תביא. אז עדיף תערובת מוצקה מדי מאשר דלילה.

 על הקערה שמים מגרדת גסה. מגררים איתה את כל הכרובית המאודה, ישר לתוך הקערה.

ככה אפשר להשתמש בכל הכרובית, פרחים וגבעולים. היא רכה, ומתגררת בקלות.

מערבבים הכל.

אפשר לטגן מייד. אפשר לתת לנוח במקרר, אפילו עד יומיים (כל יום מכינים חצי, שיהיה טרי).

 אבל אין בעיה לטגן הכל ולשמור במקרר. הן מאוד טעימות גם קרות. יותר מדי טעימות...

עד כאן המתכון המקורי. תוספות מאוחרות יותר, שפותחו לצורך גיוון:

  *  יותר מדי "כרוביתי" בשבילכם? 3-6 כפות פרמזן מגורדת, או כל גבינה קשה עם טעם, לתערובת הביצים.

  *  לא מספיק פולני בשבילכם?! הוסיפו 2-3 כפות שמיר קצוץ לביצים. 

  *  אשכנזי מדי בשבילכם?!   קורט כמון.  

  *  אתם בכלל לא אוהבים כרובית? לכו לעזאזל! לא, רגע, תחזרו. אפשר לעשות את זה גם עם ברוקולי. בחיי. 

  *  גם ברוקולי אתם לא אוהבים?! לכו לכלא לשלושה תורות. אין חנינה.

עד כמה הקציצות האלה טובות?

 בפעם השניה שהכנתי אותן, עמדתי וטיגנתי המון קציצות, וכל פעם שמתי אותן בקערה

שעמדה בקצה השיש, ליד הכניסה למטבח. משום מה, ככל שטיגנתי עוד ועוד, הערמה לא גבהה.

 נשארה עלובה כזו. לא הבנתי מה קורה, איפה חוק שימור המאסה? מה, בחיפה הוא לא עובד?!

ואז שמעתי צחקוק קל מחוץ למטבח.

הצצתי מעבר לפתח. עמדה שם השותפה שלי לדירה, ענבר, ובידה קציצה, וציחקקה להנאתה.

 היא פשוט עמדה שם כמו גירסה נשית של מקס ומוריץ,כל הזמן חטפה קציצות מהקערה, מכרסמת ומצחקקת.

ואפילו בלי מלח או לימון.

והנה משהו שפותח שנה ומשהו אחרי-כן, כשהתחלתי לאפות בצק פריך.

פשטידת כרובית:

המילוי יהיה תערובת הקציצות לעיל, אבל - בלי פרורי לחם, ורק חצי כמות הקמח!

 במקרה הזה ממש צריך להוסיף פרמזן מגורדת.

כדאי גם להוסיף גבינה צהובה/צפתית מגורדת, לפחות רבע כוס.

מכינים בסיס מבצק פריך, או כל בצק אחר שמתחשק לכם.

 אני משתמש בנוסחת הקסמים: 1-2-3, הכוונה היא ליחס  1:2:3 בין משקלי החומרים (לא הנפח)-

 3 = קמח (רגיל, או כזה שכתוב עליו לעוגות או עוגיות. יש בו פחות גלוטן)

 2 = שומן, וזה כמעט תמיד חמאה. אפשר לשלב חמאה ושומנים אחרים.

 1= חומרי טעם (גבינות קשות, כמו פרמזן) וגם ביצה לכל כוס וחצי קמח, בערך.

ויש, כמובן, תבלינים. מלח-פלפל-מוסקט-וכו. אפשר גם קצת שמיר קצוץ.

בקיצור, מערבבים את כל החומרים היבשים (קמח, תבלינים, גבינה מגורדת) היטב,

מוסיפים את השומן, וכדאי מאוד שיהיה בטמפ. נוחה לעבודה.

מערבבים היטב, אני עושה את זה עם כפפות חד-פעמיות, מי יודע, אולי יהיה טלפון חשוב באמצע?

 (קרה הרבה פעמים, והציל אותי, ואת מכשיר הטלפון גם)

מתקבלים פירורים כאלה, שעוד אי אפשר לקרוא להם בצק.

ורק אז מוסיפים את הביצים, כי הם מכילות מים, וכשמוסיפים מים אסור ללוש הרבה

את הבצק הזה, אם רוצים בצק פריך. לשים מספיק כדי להבליע את הביצים באופן אחיד, וזהו.

 את כל זה משטחים בשכבה דקה בתבנית שטוחה, עם שוליים,

 ועושים צורת פאי קלאסית, שוליים של 2-2.5 ס"מ, לא יותר. מקררים לפחות חצי שעה.

 (אפשר להקפיא בסיסים כאלה מראש, עטופים היטב בניילון, למקרי חרום. אופים ישר מהפריזר!)

אופים בתנור מחומם מראש, 200 מעלות, לא לפני שמחוררים את הבצק בתבנית עם מזלג,

 כאילו היה מצה, ואתם אברך מטורף בפסח. כל זה, כדי שלא יתנפח, וישאר שטוח.

הבסיס מוכן כשהוא זהוב, לא שחום.

עניין של רבע שעה, בערך.

 מורידים את חום התנור ל180, ממלאים את התבנית עם בסיס הבצק (האפוי!) בתערובת, ואופים.

 לפחות 20-30 דקות. אז בודקים.

התערובת באמצע עדיין צריכה להיות קצת רכה, אבל לא "ביצתית", פשוט "לא יבשה".

קישוט אפשרי - לפני האפיה, מפזרים מעט קצח על תערובת הפשטידה.

(ואני, פסיכופט שכמוני, גם עושה שרטוט של משבצות! למה?! כי אני יכול!!!!!)

(ככה נראות כל הפשטידות שלי. בכרובית יש לרוב טיפה יותר , אה, גבשושיות...)

והנה עוד מתכון כרובית, שגיליתי במסעדה ביפו.

זה המתכון היחידי שיש לי שנותן לכרובית מימד "מזרחי", ובהצלחה גדולה.

(ממש מזרח תיכון חדש.)

כרובית מטוגנת בלימון ושום:

במקור - מטגנים פרחי כרובית חיה.

אני מאדה אותה קודם.

אני בטוח שיש טמפרטורה אידאלית לשמן, שבה כרובית בטיגון עמוק יוצאת גם

 עשויה בפנים וגם לא יבשה ומטוגנת מדי מבחוץ.

 אבל אני עוד לא מצאתי את הטמפרטורה הקסומה הזו.

(אני גם מרגיש שהכרובית המאודה פחות סופגת שמן בטיגון מזו החיה. ואולי אני טועה.)

זורקים את הכרובית המאודה, פרחים-פרחים, לטיגון עמוק, מטגנים עד שזהוב-שחום בחוץ.

 הכרובית יוצאת מטוגנת בחוץ ורכה בפנים.

בשיטה הזו לא צריך לדאוג אם היא כבר מוכנה בפנים, כי הרי אידינו אותה קודם, נכון, אחמד?

את הפרחים המטוגנים שמים בקערה עם המון לימון, קצת שום כתוש, וטיפונת כמון. מערבבים.

זו כרובית מדהימה, של ערבים, הכרובית הכי פחות אשכנזית שאני מכיר.

אי אפשר להפסיק לאכול אותה, ובמסעדה כל הזמן ממלאים לי מחדש את הצלחת של הכרובית.

( - "תאכל, אדון catman, תאכל, זה טוֹף, זה טרי, זה עוד עם הרַטוּף-של-הבּוֹקר..."

    "פטמה! תכיני עוד מן אל-כרובית, שוּף-בּעם היה בּוֹ המנייאק הזה, אבּוּ -חתול, גמר הכול!")

אגב, לפי הטעם במסעדה, תערובת הלימון היא כנראה חצי לימון - וחצי מים עם מלח לימון.

 אני בטוח שרופא השיניים שלכם ישמח לשמוע את זה.