חזרתי גמור מירושלים. העיר הזו מצליחה לרוקן אותי מאנרגיות.
אני לוקח את הרכבת מתל-אביב עד למלחה, ומשם במונית, אני מגיע לתלפיות, לאיזור
בו צומחים בניני משרדים חדשים בין מוסכים מפוייחים. הנסיעות האלה גומרות אותי.
היום רכבת ישראל ממש הגזימה – חיכיתי שעה על רציף סחוף רוחות וגשם, לרכבת שלמעשה
בוטלה, רק לא טרחו להודיע לי. לי ולעוד שני אומללים שחיכו לה.
נכנסתי לאוטו ונהגתי במו רגלַי (גז וברקס) ירושלימה. אני מת על הנוף, אבל שונא לנהוג את זה.
לא פעם כמעט נרדמתי על ההגה.
בירושלים אני יושב יום שלם מול מחשב, ותומך בטלפון באנשים, חלקם טיפשים, חלקם יותר.
בהפסקת הצהרים אני יורד למטה, למסעדה שאני נוהג לכנות "התמחוי". כשתרצו לאכול
את המעורב הירושלמי הכי גרוע בעולם, תתקשרו, אני אתן לכם את הכתובת. מזל שאני בא
לשם רק פעם-פעמיים בשבוע, אחרת לא הייתי מסוגל לסבול את זה. יש שם שלט ניאון גדול,
ובו כתוב בירושלמית מדוברת "מסעדת XXXX, המסעדה לאנשים כמוך".
וכל פעם אני נעלב מחדש.
היום באתי לעבודה מאוחר, אז יצאתי מאוחר.
(זה "חוק שימור הבּאסַה". המצאתי אותו בצבא. הוא עובד גם באזרחות, מסתבר)
כבר מזמן חושך.
אין ברירה, צריך לאכול, אחרת אני עלול להירדם על ההגה.
אז בדרך אכלתי כל מיני דברים שהמוכר השקרן במאפיה הבטיח לי שהם "מאפים".
מה אני אגיד לכם, טעים זה לא היה. אבל גלאט-כושר-בד"ץ-בית-יוסף זה בהחלט היה.
ככה זה בירושלים, לרוב. (וגם בבני ברק, אגב, אם תהיתם) הכל כל-כך כשר, שלא נשאר
מקום לטעם, או טריות.
(ועכשיו בטח הסתבכתי עם "אופה קטנה". שיט)
הקפה החזיק אותי ער.
הגעתי הביתה, גמור, מת, לחץ-תוך-גולגלתי גבוה עד נפיץ, נשימה עצמונית-בקושי,
כבר עברה השעה שמונה בערב, וזה אומר שכבר לא אוכל היום כלום. אבל במילא אין לי מקום,
ה"מאפים" עוד שם. נדמה לי שהם מקימים התנחלות לא חוקית בבטן שלי, ויבלו בה את הלילה
בשירה קולנית של "אין לי ארץ אחרת".
מחר בבוקר אני אגלה אם הם גם שרפו צמיגים.
(שישרפו, יש לי צמיג ספייר בבטן בלאו הכי)
אי אפשר להמשיך ככה . אני אוכל יותר מדי דברים לא טעימים. חלקם ממש זבל.
בסוף אני ארגיש חרא, אלך לעשות בדיקות, והרופאה שלי שוב תתעלל בי נפשית
("יש לך בדיקות של זקן בן 70! ממחר אתה אוכל רק קיטניות ,ירקות, ושלוש פרוסות לחם-קל ליום! "),
ואז אני אכנס לדיכאון, ולודביג שוב יצטרך לכתוב לי שיר כדי להוציא אותי מזה.
מתוך הרחמים העצמיים מתחיל לבצבץ רעיון. בא לי משהו בריא.
אמצע הדרך בין האוכל שלי - לתפריט הפנאטי של המרשעת מקופ"ח כללית.
לחם קל? בעעעע. קטניות? המממ...
אני דווקא אוהב קטניות. למה עוד לא בישלתי קטניות החורף?
אה, כי צריך להשרות אותן מראש, זה הורס לי את כל הספונטאניות.
אני צריך לנחש יום מראש שיבוא לי על זה מחר.
רגע, עדשים לא צריך להשרות.
כדאי, אבל לא חייבים. לא ממש.
טוב, אני קם מכיסא-הנכאים שלי, ומדדה למטבח. יש שם עדשים, אני בטוח.
נו, איך שאני נכנס למטבח, היא שם. יושבת על השולחן ועושה את עצמה כאילו היא בכלל לא מפה.
הכרובית.
כבר אמרתי לכם שכרובית מסוגלת לתקוע בך מבטים מסוג מאוד מסוים, נכון?
פתאום אני מתחיל להבין איך היא מסוגלת לגרום לי להרגיש אשם –
אני קולט שהתפרחת הזו מזכירה לי את השיער הלבן של סבתא רבקה ז"ל.
בינגו.
טוב, רציתי עדשים, אבל אני לא יכול להתרכז ככה,מרגיש אותה נועצת לי מבטים בגב.
ברררר. העדשים יחכו רגע.
אני שם מסננת בכיור, זורק פנימה את הכרובית ושוטף אותה.
( למה מסננת? מה, שאני אשטוף אותה בידיים, באמצע הקור הזה? מה אני, משוגע?)
חותך סביב הגבעול, משאיר רק פרחים גדולים מדי, ואז מפרק אותם בקצת אלימות,
לא הרבה, רק עד שהם מרגישים קטנים יותר.
קצת כמו בבי"ס עממי, רק שאני הייתי אז בתפקיד הכרובית.
פרחי הכרובית עוברים לקערה, עם טיפה מים, ניילון נצמד, והיידה למיקרו.
עכשיו הם מסתובבים להם בפנים, עד בוש.
עוד לא החלטתי מתי יצאו. נראה. שישארו במתח.
עכשיו אני יכול להתפנות רגשית לעדשים. בזמן שאני שופך חצי חבילה (כלומר 250 גר.
) עדשים חומות למסננת, ושוטף אותן, אני מבין שיש בעצם זמן להשריה קצרה.
שם אותן בקערה עם מים חדשים, וניגש למקרר.
אני יודע שיש שם נקניק קשה, עם טעם חזק. אם הוא לא היה שם , לא הייתי בכלל מתחיל עם כל זה.
אבל אני לא בטוח מה עוד יש שם. פותח ומתחיל לסרוק.
סלרי! מצויין.
גזר!! יופי, יהיה טעים.
זה בעצם הבסיס למה שהצרפתים קוראים "מירפוא" (Mirpoix) –
כשיש את זה – לא צריך סטוק, או חו"ח אבקת מרק.
מחוזק ומעודד אני שב עם בערך 100 גר. נקניק, 2 גזרים וראש סלרי אחד למשטח החיתוך.
2 בצלים מהסלסלה, מתחיל לחתוך ולקלף אותם.
שונא בצל של חורף. גם האדים חריפים יותר, וגם כל בצל רביעי מתגלה כלא ראוי למאכל אדם,
וזה עוד אחרי שאני ממיין היטב אצל הירקן, בשיטה הסודית שלימדה אותי סבתא חווה.
(טוב, יהיה על זה פוסט. לא אקח איתי את הסוד לקבר)
אני מקלף אותם אחד אחד ומצפה לגרוע מכל. אבל הם בסדר.
חותך אותם איך שבא לי, לא מקפיד, זה הרי תבשיל קדרה. ואני עצלן. שם סיר על האש,
שם בו קצת שמן זית, קצת שמן רגיל (ששמן הזית לא ישרף), ונזכר שכדאי כבר בעצם לחתוך
את הנקניק, ולזרוק לסיר לפני הבצל. אני רוצה שהשומן ימס ממנו, והבצל יטגן בו.
זה טעים מאוד ככה.
חוזר לקרש, חותך את הנקניק לקוביות, וזורק לסיר, שכבר עושה קולות מהסוג שאני אוהב.
אבל אין לי כוח לחכות לנקניק. זורק את הבצל החתוך פנימה, הם כבר יסתדרו.
שולח יד למלח, ומיד לוקח חזרה. אסור. הוא מקשה קטניות בבישול. מוסיפים בסוף.
חוזר לקרש ולסכין, ונזכר שראש הסלרי חייב גם הוא ניקוי. השטיפה הקלה לא מספיקה.
שם את הראש בתוך קערה עם מים, שירד החול, עד שאני גומר עם הגזר. לא שוטף את הגזר,
אין בשביל מה – הרי אני מקלף אותו בלי רחמים.
חותך קטן, זורק לסיר. חוזר לסלרי, מרים אותו מהמים, מותיר את החול בקרקעית הקערה.
מקלף בלי רחמים, עם סכין, לא עם מקלף ירקות. הרבה פחת, אבל אף גרגר חול לא יכנס
לסיר הזה, בי נשבעתי. שוטף.
פורס לפרוסות, חותך ל"בדידים", ואז לקוביות.
הידים עובדות בלי לחשוב. עשיתי את זה כלכך הרבה פעמים, לא צריך התערבות של המוח.
הסלרי החתוך הולך לסיר. קצת פלפל שחור. כן.
הבצל כבר קצת זהוב, הנקניק נתן ריחו, הסלרי והגזר אומרים שירה, עת העדשים הגיעה.
מקערת המים למסננת (המממ...הן תפחו קצת.) ומשם לסיר.
"-תססססססס" הן אומרות לי.
"-כבר, כבר", אני עונה להן, והולך להביא להן כוס-מידה גדולה מלאה מים.
ואז עוד חצי. שיהיה.
מביט בסיר, ותוהה אם שכחתי משהו. שום דבר?
אה, שום.
ארבע שיניים מהסלסלה נוחתות על הקרש, וחוטפות צ'אפחה אדירה שלא ציפו לה.
מרוב הפתעה הן קופצות החוצה מהקליפות. אחת מקבלת מיד פטור משירות,
על סעיף מרירוּת, עקב גבעול ירוק שמבצבץ ממנה.
האחרות נחתכות לשלשות, בצייתנות.
הופ, לסיר. אני שם מכסה. זהו.
המיקרו ציפצף כבר לפני 3 דקות.
(מה שאומר שהעדשים לקחו ממני פחות מ 15 דקות. לא רע בשביל מישהו מעוך כמוני.)
מוציא את הקערה עם פרחי הכרובית מהמיקרו, מביט בהם דרך הניילון הנצמד.
אני מקווה שהתרכך להם האופי.
ריח של כרובית.
מקלף את הניילון מהקערה הרותחת.
נזהר לא לחטוף מכת חום מקיטור שהצטבר שם.
דוקר במזלג, אחר-כך מועך באצבעות חששניות.
דווקא בסדר, רך. המממ...
אאוץ'. חם.
בקערה גדולה שם לימון, מים, מלח, טיפה סוכר, וטיפה כמון. איפה כותש השום?
מת עליו. אחלה כותש. השיניים נכנסות עם הקליפה, נמעכות, אני פותח, מכניס קצה סכין
– הופ, קליפה ריקה בחוץ, אפס עבודה.
יורה 2 שיניים מעוכות לתוך הקערה. מהסס לפני השלישית.
"-מה, עוד שום?"
"-בטח", אני משיב לעצמי בסיפוק של רחמים עצמיים, "זה לא כאילו שיש לך את מי לנשק הלילה."
קווץ'.
עוד שן אחת.
(לודביג עוד יעניק לי תואר "רומני-של–כבוד" בסוף.)
טורף הכל היטב, הסוכר והמלח נמסים. טועם.
לימונדה חזקה, מלוחה ושומית. כל הטעמים חזקים מדי, פי אחד וחצי, בערך.
אבל זה בדיוק מה שצריך. תיכף הכרובית תרגיע אותם.
עכשיו שמן-זית. לא הרבה, לא כמו בווינגרט, יותר כמו במיץ של סלט-ירקות. עדין.
נזכר להוסיף טיפה פלפל שחור.
עכשיו הכרובית הרותחת נכנסת פנימה, מתערבבת, מתחילה לחמם את הרוטב ולספוג אותו.
פתאום יש ריח נפלא.
השום אומר שלום, הכמון עונה לו אהלן.
הריח כמו במסעדה ההיא ביפו, "אבו-עבד", אבל כל העסק יותר בריא. בלי טיגונים.
לפתע נזכר ש"פארה" כתבה לי שעשתה בדיוק את זה, אחרי שפירסמתי פעם את המתכון המקורי.
!
Way to go Fara. תמיד אפשר לסמוך עליך שתעשי את הדבר ה"בריא", אבל בלי להתפשר על הטעם. ואת צדקת.
זה באמת יצא טעים.
הכרובית נדחסת לתוך קופסאות חד פעמיות, ולמקרר. כל הכילים הולכים למדיח.
פותח את סיר העדשים, מערבב, בודק אם כבר רכות. עוד לא. אבל בקרוב. יותר מדי נוזלים.
אשאיר אותו פתוח , שיתאדו קצת.
דווקא צריך שישארו טיפה יותר מדי,כי כשהעסק מתקרר, זה מסמיך.
יוצא לזרוק אשפה.
מאכיל חתולי רחוב בשאריות מהמקרר.
לא בקלות הם מתפתים לצאת ממקומות המחבוא החמים שלהם.
קר.
חוזר לבית החם. אין כמו הרגע הזה, שאתה פותח את הדלת, נכנס, וכל הריחות
הטובים אופפים אותך, אומרים "תראה איזה יופי, הבית מלא כל טוב, וזה הכל אתה עשית".
הולך לחדר השינה, להדליק את הסדין החשמלי. נהנה שוב מהאפקט המוזר הזה,
איך הריחות נוסעים לאט בבית. בחדר השינה שלי יש ריח של תחילת טיגון הבצל,
מלפני 35 דקות. רק עכשיו הוא הגיע לפה...
חוזר לכיסא שמול המחשב, קורא מיילים. כולם מעדכנים את הבלוגים שלהם,
רק אני, נעבעך, אין לי אנרגיות לכתוב, או אפילו לבשל.
"-באמת מעניין, מאיפה באו לי הכוחות לבשל אחרי יום כזה?"
אה, אני נזכר, יש לי מסמך חשוב ארוך וחשוב לתרגם. נדמה לי שמחר הוא אמור להיות גמור.
תנו לי משימה, כל משימה חשובה, ותהיו בטוחים שמיד אני אעשה משהו אחר.
כל דבר אחר. כולל בישול.
חוזר לסיר, טועם, העדשים כבר רכות.
מכבה את האש. מוסיף מלח.
פתאום כל הטעמים מופיעים. מלח זה חומר קסום.
אם שמתם הכל באוכל, ועדיין אין טעם, תוסיפו טיפה מלח.
מדהים איך זה עובד כל פעם מחדש.
יצא נפלא.
פעם הייתי ממלא מיד קערה ואוכל. עכשיו אני ילד טוב, לא אוכל אחרי שמונה בערב.
(טוב, נו, שמונה-וחצי, תשע) אז העדשים עוברות לקופסאות חד פעמיות, ולמקרר.
גם העדשים וגם הכרובית יהיו יותר טעימות מחר, מילא.
חוזר לכיסא המחשב, מביט בתרגום המעיק.
אין ברירה, צריך לשבת ולכתוב.
לא, לא את התרגום, חס וחלילה.
לכתוב פוסט.
כבר מזמן לא כתבתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
