10/2006
 מוס טונה לחג
הפוסט הזה מוקדש לשצ"ה , שמסוגלת להחזיר לחיים גם חתול שמרגיש כאילו דרס אותו מכבש. כתבתי לה את המתכון הזה בתור תגובה בהמשכים לפוסט שלה. (שצ"ה יקרה - זו ההזדמנות שלך להפסיק לפחד מטונה מקופסא. שהיא, אגב, טונה מבושלת ותו לא.) בינתיים הכנתי, תיקנתי טעויות, ואף צילמתי. רק בחג הזה לבדו הלכו 3 תבניות של המוס הזה, כנראה שהוא נכון.
אחות קטנה מתקשרת.
" - תקשיב, זה חשוב נורא הפעם. אנחנו מוזמנים לדודה של בעלי, היא מבשלת מעולה,
וגם אמא שלו מבשלת מדהים, ואני צריכה להביא משהו שיעמוד בסטנדרט המשפחתי.
אם אתה לא עוזר לי, תהיה לי פדיחה איומה."
"- מה את רוצה?"
"- תעשה לי מוס טונה."
"- ומה יהיה כשהן ישאלו אותך איך עשית? תתחמקי? תמציאי מתכון שלא עובד?"
"- שיט, לא חשבתי על זה. אולי תסביר לי, ככה בכללי, מה יש בזה?..."
"- נו, תבואי לפה, תעשי איתי ביחד, תלמדי איך עושים, מה רע?"
"- אוף. חייבים?"
"- כן. וככה, בפעם הבאה שתרצי מוס טונה, אני לא אצטרך להכין לך אותו. תכיני לבד."
"- איזה רשע! "
"- נכון."
מיותר לציין - המוס היה הצלחה גדולה, המשפחה של בעלה רוצה אותו שוב ושוב.
והמסכנה נאלצת להכין אותו בלעדי.  נגמרו התירוצים...
מוס טונה שמתחפש לסלמון:
המתכון המקורי היה מהספר "חדוות הבישול" (רחל אהרונוביץ, חיה מטרסו,דינה רוזנבאום הוצאת מודן)
לודביג נתן לי אותו פעם, ומאז זה להיט קבוע בארוחות המשפחתיות. שיניתי אותו קצת, שיתאים לי בדיוק
לבלנדר שלי, מבחינת הכמות.
לפני הכל - שמים בכוס שקית ג’לטין (14 גר.) עם רבע כוס מי ברז.
לא לערבב ! רק שיספוג מים. (ולא להריח, זה מגעיל)
במעבד מזון, או עדיף- בבלנדר (ולא לשכוח לסגור את המכסה היטב!) :
1 גביע שמנת חמוצה
4 כפות מיונז
4 כפות קטשופ (בשביל צבע "סלמון", וגם מתיקות)
1/4 כוס לימון
1/4 בצל, או עדיף- שלוט 1 שלם, חתוך גס.
1/2 כפית מלח
1/2 כפית פלפל שחור טחון
מערבבים, ומוסיפים את הבצל, חתוך גס. שהבלנדר יטחן
בלי להקפיץ הכל לאוויר... לרסק עד שהבצל טחון.
בינתיים, הג’לטין בכוס כבר רטוב. עכשיו מוסיפים לו 1/4 כוס מים רותחים.
מערבבים (עם מזלג) וממיסים את הג’לטין. שופכים לבלנדר/מעבד ומערבלים עוד כמה שניות.
(בתמונה - ג'לטין רטוב, עם רבע כוס מים, לפני תוספת של מים רותחים)
פותחים 3 קופסאות טונה, רצוי בשמן, לתוך מסננת בכיור. 
לוקחים מהמסננת בין חצי לשליש מכמות הטונה , ומוסיפים לבלנדר.
רצוי לקחת את הכלי של הבלנדר/מעבד אל הכיור. מנסיון...
כל פעם טוחנים עד שהטונה מרוסקת לדיסה, ואז שוב מוסיפים טונה.
לטחון לה את הצורה.
ממש.
.
כל העסק עד כה ממלא כד בלנדר של ליטר 1
וליטר 1 זו הכמות ש 14 גר. ג’לטין מחזיקים. לגמרי במקרה.
טועמים (נו, מורחים כפית על לחם), ומתקנים מלח, פלפל, ואולי אף לימון.
המרקם יהיה דליל, כמו שמנת. אל דאגה, הג'לטין יסדר את זה.
ופה בא הפטנט למוס מושלם, שנפרד מהתבנית בשלום,
ושנותן מראה מקצועי – בלי קצוות דפוקים - ממש כאילו גנבנו אותו משולחן בבית מלון.
(שצ"ה, לך בטח יש תבניות של Rubbermaid מהסוג שמתאים למוס/ג'לי , שלא צריכות את הפטנט הזה)
אז במקום לצקת את המוס לתבנית, ואז להתפלל שיצא ממנה בשלום:
משמנים/מרטיבים תבנית אינגליש-קייק, כזו שבנפח ליטר או טיפה יותר
(איך יודעים? אפשר למלא במים, ואז לשפוך לכלי מידה ולמדוד!)
מכינים יריעת ניילון נצמד גדולה, בגודל כזה שאם נשקיע אותה בתבנית - ישארו לנו שוליים מסביב.
את היריעה משקיעים לתוך התבנית, וע"י חתיכת מגבת-נייר , מקומטת לכדור, דוחפים את הניילון לפינות ולדפנות, כך שלא ישאר שם שום אוויר בין הניילון לתבנית.
השמן/מים שמרחנו על התבנית יגרמו לניילון להיצמד אליה.
כשתעשו את זה – כבר תבינו לבד למה לא עם האצבעות.
יש תבנית מרופדת בניילון?
השוליים שלו שוכבים מחוץ לתבנית?
עכשיו שופכים את התערובת מהבלנדר לתבנית.
מכינים יריעת ניילון נצמד נוספת. פורשים על פני המוס, מצמידים כך שלא ישאר שם אוויר.
רק אז אוספים את השוליים של היריעה הקודמת, ומקפלים יחד עם שולי היריעה השניה,
כך שהם מתחברים.
יש לנו מוס בתבנית, נעול בין 2 עטיפות ניילון, בלי טיפת אוויר.
כך זה יכול להשמר במקרר כמה ימים.
ההגשה-
אחרי שעתיים במקרר זה כבר אמור להיות מספיק קרוש.
מכינים צלחת או מגש, ארוכה יותר / גדולה יותר מהתבנית.
פותחים את הניילונים שקיפלנו קודם. מקלפים את יריעת הניילון האחרונה , וזורקים.
חותכים את שולי היריעה הראשונה ,שלא ישכבו על פני המוס, זה חשוב מאוד.
שאריות ניילון לא במקום יכולות לפרק את המוס, או סתם ללכלך את צלחת ההגשה, וחבל.
מניחים את הצלחת , הפוכה, על התבנית.
מצמידים את שתיהן היטב, ובשתי ידים - הופכים את כל העסק.
משחררים את המוס (המחופה בניילון) מהתבנית ע"י טפיחה, או אפילו קצת חימום עם היד.
למעשה, אם לא נוגעים בו – הוא נופל לבד תוך 2 דקות.
תבחרו צלחת שהצבע שלה יחמיא למוס וורוד.
לבן, תכלת, ירוקבהיר, הכל - רק לא אדום, שיגרום למוס להראות אפור...
וצבעים כהים יגרמו לו להראות חיוור ואנמי. לכו על הבהירים.
(אוף, לפעמים אני כזה ... בתיה עוזיאל )
עכשיו יש לנו מוס עטוף ניילון. במרכז צלחת יפה, או מגש.
עכשיו מפזרים קישוטים שימושיים: ערמת צלפים בפינה אחת, רבעי לימון בפינה אחרת,
ושמיר קצוץ בעוד פינה, - פעם הייתי שם שמיר על הכל, אבל לא כולם אוהבים, אז הפסקתי.
אפשר להשתמש בעירית במקום בשמיר. אבל לא בצל ירוק - הוא כבר בצלי טיפה יותר מדי.
(עושה Onion breath בטירוף) לעומת זאת - בצלצלים בחומץ הולכים מעולה עם זה.
ליד המוס שמים כמה סכיני מריחה רחבים, שהאורחים לא יריבו, לא יעמדו בתור,
ובטח שלא ידחפו לתוכו מזלגות מהפה שלהם.
קרקרים וטוסטים מאוד מחמיאים למוס הזה. יותר מלחם רגיל.
רגע רגע, אתם אומרים - השארת את המוס מכוסה ניילון!
נכון. למה?
כי את כל זה מכינים לפני שהאורחים באים, ואם שמנו את המוס על השולחן, והאורחים איחרו בשעה,
אז אנחנו לא רוצים מוס מלא חידקים.
דחילק,בשבילכם זה מוס, בשבילם זו קרקע מזון אידאלית. (מזל שיש שם לימון ומלח, אחרת בכלל היתה לזה תפוגה של שעתיים)
אז תורידו את הניילון - בזהירות- כשהאורח הראשון דופק בדלת.
(ואז אפשר לפזר על העסק גם פלפל שחור גרוס, או שמיר קצוץ. וזה גם הזמן הנכון
לשפוך ווינגרט על הסלט שבטח הכנתם. ולא שעה קודם, כמו כמה קרובי משפחה שאני מכיר... )
את הניילון של המוס בתמונה הזו הורדתי עוד לפני הקישוט, כי זה היה 20 דקות לפני שהאורחים מגיעים,
ואצלנו במשפחה האורחים מגיעים בזמן, רעבים ומוכנים,
נושאים ברכות מעודדות, כמו "אוי, באמת, יותר מדי אוכל, הגזמת!"
או דברי שבח לאוכל שהם עצמם הכינו, כמו "אין בזה טיפת מלח!".
קוראים יקרים - צום קל !!! (כן, בטח...)
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
