א - ו - כ - ל !!!!

פורים. אני חולה, ואני מתארח אצל סבתא רבקה. לבדי, בלי שום אחות.

 תמיד הפקידו שם רק אחד מאיתנו, אולי כי פחדו להעיק עליה.

כבר ערב, ויש לי חום. 

 יש אורחים בסלון, קולות עמומים מגיעים אלי מבעד לדלת הסגורה.

 אני מנסה להרדם, בחדר השני, על ספה קצת קשה מדי, קצת אדומה מדי,

 קצת מגרדת דרך הסדין. ולמצעים יש ריח של סבתות.

לא , לא נפטלין. פשוט ריח של סבתות. סבתא לא יודעת מה זה מרכך,

 למצעים שלה יש ריח של אבקת הכביסה עצמה, בטח לא החליפה את סוג האבקה

 מאז קום המדינה. בטח משהו עם שם עברי גאה, כמו "לבנית",  ואולי משהו

יותר מודרני כמו "סינטבון", לכל היותר.

ריח נקי.

 כמו שאר הבית של סבתא, בית בו הזמן עובר יותר לאט.

מתהפך על משכבי כמו איזה אחשוורוש, רק בגודל של וויזתא.

קשה להרדם, יותר מדי הפרעות לא מניחות לחושים להירגע, ולהפקיר

את הגוף הקטן למלאכת השינה המרפאה.

הספה השונה כל כך מהמיטה בבית, השמיכה השונה, תקתוק שעון

הקפיץ הגדול, שגם מפטיר בשקט איזה בינג-בונג כל שעה.

כל אלה גורמים לי להבין ששינה לא תושג בקלות הלילה.

 אני קם, ומדדה במסדרון לעבר הקולות, לעבר האור.

ממצמץ, אני נכנס לסלון, שם המבוגרים מביטים בי ברחמים, והשיחה משתתקת.

סבתא מבינה.

 יש לה נסיון, וחוכמת חיים של פעם.

 ילד חולה לא צריך תרופות, או שירים וסיפורים. ילד חולה צריך - אלכוהול.

לא, לא משקאות חריפים, מה פתאום. רק יין. זה גם טוב לכאב בגרון.

ארון המשקאות, שהיום ודאי הייתי נד לו ברחמים, היה אז אחד הדברים

היותר יפים בעיני. עשוי עץ, מדופן מבפנים במראות, המכפילות את

התוכן הצנוע, ואור נדלק בו עם פתיחת הדלת.

אני מקבל כוסית וורמוט.  מתוק.

 עד היום אני מת על הטעם, המריר במידה, המרמז על עשבים של רפואה

 עתיקה, והמתיקות, והאד שעולה באף.  היק !

אלא שהיום אני כבר שותה אותו פחות מתוק, ועם סודה, לרוב.

ובאותו לילה, לא בדיוק נתנו לי לשתות אותו כ slow drink...

 רצו שאשתה כמו תרופה, לא חשדו שטעים לי, שארצה עוד, שבא לי

לשבת איתם, ולא ללכת לישון כה מוקדם.

 שאני כבר איש קטן, לא רק ילד.

גם לא שיערו שאני רגיל לאלכוהול, ושהיין המתוק שבמזנון בבית נפתח

 בשקט לא מזמן, והמפלס שלו יורד במהירות.  היק !

חזרתי לחדר השני, מותיר מאחורי אור צהוב, ושיחה מהוסה.

 אבל לא היה איכפת לי. התכרבלתי בחושך, הספה כבר פחות מגרדת,

תקתוקי השעון מהפנטים אותי , ונרדמתי כשטעם מתוק ומנחם בפי.

והיום?

בואו נראה:  צינזאנו, מרטיני, ריקה-דונה,  יש המון וורמוט בארץ.

 מרטיני מריר לי מדי, הוא בנוי במיוחד בשביל לעשות "מרטיני". (כאילו, דה?)

צינזאנו יקר לי מדי, לא מבין מה עשו ממנו וממרטיני כזה ביג דיל.

הרי זה לא איזה יין איכותי מענבים ממחוז מסוים,

 זו תערובת יינות, בתיבול עשבים מסוימים (wormwood, ובין השאר, גם שיבא),

 ואפשר לעשות אותה בכל מדינה.

 גם בישראל.

והוורמוט הכי אהוב עלי הוא וורמוט לבן יבש של יינות אשקלון.

היום כבר לא ניתן להשיג אותו בסופרמרקטים, וחבל. אבל אפשר לקנות

מהיצרן, בחנות המפעל של "יינות הכרם" ברחוב שליד שוק הכרמל. 

 מצחיק, הוא הכי זול, וברמה של היקרים.

היק!

 בפעם הבאה שתחליטו לעשות "אגסים מבושלים ביין אדום", עשו את זה עם חצי בקבוק של וורמוט אדום-מתוק מקומי וזול. הטעם יהיה מלא ומורכב, לא צריך קינמון, או דבש או סוכר.

איך?

בוחרים אגסים לא רכים.

 הכי נחמדים אלה שקרויים "ג'נטיל", קטנים וקשים.

 בודקים מראש כמה יכנסו יפה בעמידה בסיר קטן, בצפיפות.

אל תפחדו ממש לדחוק אותם, הם יקטנו קצת בבישול.

מקלפים, אבל משאירים את העוקץ, למראה קלאסי.

מניחים , כאמור, בעמידה בסיר הקטן.

ממלאים בוורמוט מתוק עד לפחות 2/3 גובה האגסים.

על אש קטנה, מבשלים בעדינות, ביעבוע חלש.

 מטלטלים מדי פעם, במיוחד אם הוורמוט לא כיסה את האגסים כראוי,

 וצריך "לצבוע" אותם יפה.

אפשר לבשל די הרבה זמן, אבל אתם תראו מתי הגוון של האגסים נראה

 הכי משכנע - אז תוציאו אותם. אולי חצי שעה.

נשאר הרבה נוזל בסיר.

נצמצם אותו לדרגת סירופ דליל. לטרוף כל הזמן, שלא ישרף !

עם קצת מזל, הנוזל קיבל מעט פקטין מהאגסים, והוא בדרך להפוך

 למין ריבה דלילה.

 אבל לא נסמוך על המזל.

 צמצמו, טעמו, ותחליטו אם זה מספיק טעים.

 אם לא, בבקשה, תוסיפו מקל קינמון וכל השטויות, בבקשה,

 שלא תגידו שלא הזהרתי אותכם.

אם בכלל, אני בעד להוסיף מעט קליפת לימון, ואולי מעט דבש.

שום דבר שיסתיר את טעם הוורמוט.

טעים לכם, אבל לא מספיק חזק? קורט מלח.

(אופס, מלוח מדי? קורט סוכר, או דבש)

דליל מדי? כשיתקרר יהיה יותר סמיך.

רוצים לעדן את טעם הרוטב?

 כשמורידים מהאש, מצננים מעט (כך שאפשר לטבול את האצבע

יותר משתי שניות), ומתחילים להוסיף פיסות קטנות של חמאה.

 על כוס רוטב, לא יותר מ 2 כפות חמאה.

טורפים קצת חמאה, ואחרי שהיא נעלמת, עוד קצת.

 אסור הכל בבת אחת, כי היא תימס, תתפרק, ובמקום רוטב שהוא אמולסיה

 של חמאה, בהיר אוורירי ועדין, תקבלו רוטב זהה למה שהיה,

 עם שלולית חמאה עליו.

אז כוונו את זה כך שפיסת החמאה האחרונה תימס ממש בקושי.

 אם צריך, קררו את הסיר בקערת מים.

בעקרון, מגישים אגסים קרים עם רוטב חמים, או אגסים חמים עם רוטב קר.

אבל אפשר הכל חם, עם גלידה ליד.

את האגסים תמיד פורסים בצורת מניפה. גם שיהיה יפה, גם בשביל

 מקסימום מגע עם הרוטב, גם יותר נוח לאכול בכפית, וגם, כי אם יש

מעט מדי אגסים, חוצים אותם, עושים מניפות, וזה נראה כאילו היו שלמים.

 הופ - יש פי 2 !

כדור גלידה וניל יהיה ממש במקום.

 2/3 וורמוט יבש או חצי יבש.

1/3 סודה.

כוס גבוהה, ישרה.

קליפת לימון, מכופפים אותה כך שתתיז את השמנים האתרים

שלה על פתח הכוס (זוכרים, כשהיינו קטנים? זה שורף בעיניים!) אבל הפעם

גם נצית את זה עם מצית, תוך כדי ההתזה.

מין להביור קטן ולימוני !

ה"לימוניות" תהיה מודגשת יותר מאשר אם סתם נשליך

קליפת לימון פנימה.

אבל אפשר לקשט עם קליפת לימון, בשביל הכיף.

(מותר גם עם תפוז.)

היק!