הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

זה מן צורך להתבודד ולהגיע למשהו מאוד מאוד פשוט, אנושי וכואב.

הייתי מניחה את עצמי עכשיו, במקום רחוק. הייתי נותנת לעצמי את הזמן להבין לאט.

אני מרגישה בטוחה, העתיד לא מאיים עלי.

זה סוג של שפיות מהבריאות שידעתי, אם כי יש מי שיחשוב שאני מוזרה.

מצד שני אני מסתכלת עליו בחזרה ורואה מכונת חיוכים אומללה מאוד שעושה הרבה כסף, וצר לי. באמת שצר.

שאיפות מעבירות אותי על דעתי. ובזאת החלטתי על מות השאיפות, לעת עתה. מנוחה לשפיות.

הגיע זמן של רוגע.

יש מן דור של אנשים, מוכשרים מדי, ביותר מדי דברים. העולם הישן כבר לא תופס במגזר הזה, והחינוך לא מהודק מספיק. אולי תוצר של הורים צעירים מדי שלימדו אותנו שאנחנו יכולים להשיג הכל ואולי אנחנו שראינו שבעצם זה לא כ"כ קשה, אבל מאסנו בדרכו של העולם הישן.

כתבו את זה לפני, זאת לא חוכמה.

אני מצטערת לומר אבל צר לי, עבור אנשים שעושים דבר אחד.

אולי כי מולטי-הכיווניות שלי צריכה להצדיק את עצמה איכשהו, זה הרי אינדבידואלי וזה לא ענייני.

אני עייפה. אני באמצע תהליך. אני צריכה לתת לזמן לעבור ברוגע הזה, הגובר, ובסופו לעשות את שאעשה.

יש דברים שאשמח לעשות. אשמח להיות מורה לילדי יסודי. אבל לא פה. יש לי אנטיגוניזם כלפי הארץ הזו שכנראה כבר לא יעבור.

יש בי צורך שעכשיו אני מבינה אותו כלהתנתק מהישראליות שבי. אולי זה צורך חולף אך לא נראה לי. כל הקלישאות התנפצו לי בפנים.

אני מצטערת, אך הארץ הזאת היא מיזם כושל.

כר חלומות ילדות שלא הגיע לקרסולי הנוסטלגיה.

אני לא יכולה לחיות פה. לא לאורך זמן בכל מקרה. לא עכשיו.

קשה לי, באמת שקשה לי.