ואל תגידו שאתכם לא.
אני מזדחלת לדיכאון. זה קל כשאפור, וכחוסר הטעם פש ביותר מדי דברים ועדיין אותם הדברים יניעו אותי וכן, הם עדיין בהישג יד, אבל עוד לא החלטתי ליצור אותם, אז בינתיים אני מהרהרת עליהם, או רואה אותם או חיה אותם כשנחה עלי שעת דמדומים מיוחדת, כשהאור בגוון הנכון בדיוק. כבר אין קשר לשעה, שינוי העונות הדרסטי הפך הרגלים על פיהם ונראה שהעיר אינה יוצאת מדעתה, אבל יש כאלו שכן.
למה אני לא אוכלת?
לפחות הפסקתי לעשן.
חברה אמרה לי היום: " אפשר להכין ארוחה. את זוכרת את הארוחה שהכנת? היה נחמד".
ואמרתי כן, נחמד. וכשניתקתי את הטלפון הכנתי עוד כוס קפה וחשבתי שאני עייפה מלחלוק אותי עם עוד אנשים ולהראות שמחה ולהסתדר.
וכן- כל הסימנים מעידים על כך שהדיכאון חזר, הבחנתי בכך ביתר בירור הבוקר ואולי ירידת הטמפרטורות ביחד עם אובדן ההזדמנויות הפשוטות לצאת מפתח הבית בליווי המצטבר של ימים ארוכים של חוסר מעש, הם שהפכו את הכל לחלל הזה, שנוח לצוף בו אם אני מסגלת לעצמי את ארשת הרגיעה המבינה אחרי שאני מבינה שאני בעצם בפאניקה.
מה ההבדל ביני לבין האמנית שאני?
זה שמעולם לא אהב שירה כי אמו המשוררת מתה, טוען כי זה סוג של תדמית שאני דובקת בה ובכח דובקת אותה בי. "את אוהבת לבכות", הוא אומר, "ולהתייסר, ולהעמיד את האמנות שלך על כן ולתרץ בה דברים".
אמנות אם כך היא הגדרה עצמית?
היא מצב של תודעה, היא יצירה שיוצאת מגבול התודעה הפרטית והעשייה למענה, אפילו אם התהליך הנ"ל מתרחש בתודעה הפרטית, בעצם, אל מול קהל משוער שאולי אינו.
אנחנו חיים את המצב הזה בשביל התהודה שניצור ע"י מה שנפיק בו.
האם יש לנו חיים פרטיים?
האם זהו פשע נורא להשתמש בכל כבחומר רק כי יש בידינו את האפשרות?
האם לחיים האמיתיים עד כמה שמי מאיתנו יכול ללקרוא למשהו אמיתי יש משמעות שאינה שלנו, בתהליך היצירה הזה? שאלת פרדוקס מתגלגלת בעצמה.
זה פשוט האגו.
לפעמים הוא גורם לי לעשות דברים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
