הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

לעבר הפסיכיאטר שלי, לעבר החיים שלי, לעבר התרופות המזדיינות האלה שדופקות לי את המוח והשליטה שלהן עלי, לעזאזל.

קראתי כתבה על ג'אנקים והפחד שיתק אותי.

רק רציתי קצת שפיות בחזרה ונסחפתי במסע הצלב שוב, בלי לשים לב. כבר לא הייתי דרוכה.

24/7 minor tranqulized, יושבת מול הטלוויזיה 8 שעות בלי לעפעף, מנסה להסביר למה אני לא מזדיינת עם חבר שלי ומפחדת מאיזה סוד נורא. העולם מלא קונספירציות, אני צריכה לשמור אותן לעצמי, ככה פחות מסוכן. יודעת שאני במקום הלא נכון כל הזמן ומפחדת לזוז.

לא שפויה, לא שפויה.

מנסה להבין מה לא בסדר, למה אני לא כותבת, למה לא איכפת לי, למה אני לא פה, איפה אני, מה קורה לי. ולחפש את האתר ההוא שבגללו לא התחלתי עם התרופות מלכתחילה, ולקרוא.

ולגלות שזה קורה, לפעמים, שהתרופות יוצאות נגדך ומובילות לתוצאות יותר חמורות או לא עוזרות יותר, וקוראת כי נמאס לי להיות זומבי וביומיים של לא תרופות אני לא מרותקת למיטה אלא קפיצית ומסוגלת לרצות ולאכול ולקלוט והמסך האפור נעלם. 

הליך גמילה ותופעות מאיימות מפורטות בפרוטרוט הפחידו אותי.

"הגיע הזמן", אבא שלי אומר ו-"זה הולך להיות קשה, תתכונני. הוא מטומטם הפסיכיאטר שלך, היד שלו קלה על ההדק ברצפטים".

אח שלי קשוב בפעם הראשונה השבוע ואמא שלי דומעת לידו במסעדה ואני אומרת לו "תנעץ בה מרפק, היא דואגת". כי אני לא צריכה רחמים ודאגה, אני יודעת שיהיה בסדר, אני במצב רוח טוב, אני חוזרת לעצמי.

והאמת שקשה לי להודות.

אני מקווה לטוב בכל הסיפור הזה ולהתייחס אליו בבדיחות הדעת.

לאבד את עצמך זה סוג של זוועה קטנה ואני מוקירה את כל אלו שלא מכירים אותה. מוקירה ואוהבת ושמחה עד כלות בשבילם.