הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

תמיד כשאני כותבת את הכותרת קופצות לי כל הכותרות הישנות שמתחילות באותה אות. כשמדובר ב-408 קטעים (כולל הנ"ל) בסך הכל, מדובר בהרבה שורות.

אני אוכלת עוד סופגניה.

זה מטופש וכואבת לי השן כי חלק מהכתר שלה נשבר בעת ניקוי בחוט דנטלי היום אחר הצהריים, אבל אני אוכלת עוד סופגניה.

איך השאירו את הסטודנטית למשפטים המעצבנת שמדברת הרבה בהישרדות (10) עד עכשיו?

אני לא יודעת מה הולך שם. קשה לעקוב אחרי מקסימום שתי עונות. הנה עונת מציאות שלא משנה מי יהיה שם. היא כמעט אותו דבר. חבורת האנשים שם הפעם לא מלבבת במיוחד או קוראת לצופה הממוצע (מעומעם מוח ככל שיהיה) להתחבר לאנשים האלה באיזה מימד.

אני לא יודעת איך זה להיות שם, אבל הם לוקחים חוויה חד פעמית שיכולה להיות כ"כ כיפית והופכים אותה לעינוי ואת עצמם לפקעת פאראנויות ותחמונים.

wouldn't you for 1,000,000 dollars?

מה עוד היה לי להגיד. אה.

ראיתי את "דור הפרוזאק" הערב.

חרא סרט. נורא נורא גרוע. החלק היחידי שיכולתי להזדהות איתו איכשהו זה החלק שבו ריצ'י אומרת לפסיכיאטרית שלה שהיא לא יודעת מי היא יותר.

גם אני לא יודעת איפה אני היום.

זה לא כיף.

זה לא נורא. בסקשן של צרות לעשירים סיווגתי את כל העניין כטרדה, אבל זה לא נעים.

אני רוצה לזרוק את כל החרא הזה ולהפסיק להאמין באני שאני לא כי האני שאני כן אהובה עלי כ"כ יותר. היא חיה וחיונית וחריפה וחיה במהירות מסחררת והיא לא צריכה להסתכל אחורה כי היא יודעת. אני שאני היום, מתחת למסך האפור, יושבת מאחורה. יושבת ומחכה לאיזשהי התבהרות.

אני לא יודעת אם הגמילה מהכדורים תשנה את הכל, אבל לפחות ניסיתי אותם והם עזרו כמה שהם עזרו בתקופה הכמעט עצומה שלקחתי אותם בה.

שתי הנשים שאהבתי היו דתיות וחזרו בשאלה.

אחת לא הכירה לפני כן אדם שלוקח כדורים ונראה שעשתה מזה עניין גדול והשניה התחילה לקחת כדורים בתקופה שהפכתי לפרסומת פרוזאק מהלכת, ומזמרת. היא השתנתה. נורא.

זה נורא. היא מזכירה לי מישהי מהתיכון שהתחילה לפרוח פתאום לפני סוף הלימודים אבל איבדה בעצם את כל מה שהיא. אמא שלה היתה חולת נפש ואולי. אני לא יודעת מה זה אומר אבל צר לי שלא נשארתי יותר זמן לברר.

אני לא חושבת שזה באמת מעניין מישהו ולכן אני אסיים פה.

לילה טוב.