הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

התנהלות מרגע לרגע, בין היותר טוב, בין היותר כואב.

אנחנו לא שמים לב, או לפחות אני לא שמתי, להרבה רגעים.

ואיך שהזמן עובר מהר.

משני כדורי הרגעה ביום ירדתי בכמעט שלושה שבועות לכלום.

זה לא מדוייק- לכדור וחצי ירדתי כבר לפני כמה זמן.

זה לא היה נורא.

בינתיים.

הירידה לכדור וחצי באספקט הזה היתה הדבר הכי קשה.

הדבר שהכי סבל זו יכולת ההרדמות המהירה שלי.

היום- בלי קלונקס- אחרי שבוע כמעט של רבעים, הצלחתי לישון 4 שעות עד שהתעוררתי והגוף שלי לא הסכים יותר. בזמן האחרון אני נאבקת- ואחרי זמן הוא מוכן לחזור לשינה, ואפילו להיפרסומניה ולא רוצה להתעורר, ואני מוצאת את עצמי קמה בשש אחה"צ כי צריך לקום. כי פתאום איכפת לי בכלל אם אני ישנה כל היום.

זה מרגיש מוזר. כ"כ מוזר לא לקחת את הכדורים האלה.

אני חושבת, אני חייבת לעשות משהו. לא לשבת ככה, קפואה ומתעכבת.

פסטה- אני רוצה פסטה ברוטב עגבניות.

ושיהיה בולונז כי לקחנו בשר טחון מההורים (כן, בשר עדיין מגעיל אותי), והרי אני לא הולכת להיות פה בסופ"ש- אז שיאכל.

אני חושבת, איך הייתי עם האקס שנתיים ולא הכנתי לו בולונז אפילו פעם אחת? הרי הכנתי כל דבר אפשרי אחר ובולונז הוא הכי אהב. כמו ילד קטן הוא היה חותך את הספגטי עם סכין ואוכל בביסים מאוד מוגדרים. לא מגלגל (אבל זה הקסם בפסטה!). ומבקש תמיד במסעדות "עם הרבה בשר".

והיינו ביחד בעצם שנה ותשעה חודשים, ויש לו חברה חדשה כבר שנה וארבעה חודשים, ואני מרגישה מאוד חולפת, ופתאום חולפת בי ההכרה שהוא, אולי, דבר חולף, אחת ממערכות יחסים שהיו, בדרך לזו שתחזיק. אחת שבעבור הרבה זמן תהיה קצרה ובוסרית וצעירה ונסתכל עליה בשעשוע ונוכל להמשיך הלאה. הרבה הלאה.  

אז הכנתי קפה לבינתיים, 

הוא נשפך לי פעמיים בדרך.

וכן אני יודעת שאסור לי קפה כי אז אני לא נרדמת בכלל, באתר ההוא על החרדה- אמרו להמנע לגמרי מכל קפאין בתקופת הגמילה מהכדורים האלה.

אבל התחשק לי,

והחום שנשפך מהכוס כ"כ מענג

והרעב הופך שקט.

והתקשרתי לאמא שלי שאולי תאמר שהיא בדרך לקניות ואני אצטרף כדי לא לבהות, כדי לעשות משהו במקום לרעוד, אבל היא לא עונה.

אתמול אחרי הדלקת נרות אבא שלו שאל אותי מי מטפל לי בחתולים עכשיו כשאני לא בבית ואמרתי שההורים שלי, וגמגמתי כי לא ככה רציתי שזה יהיה.

אתמול לפני השינה החלטתי שדי, ושאני צריכה דירה משלי, ומקום לעצמי ולחתולים שלי. ועבודה, ושגרה, ולהחליט מה אני אלמד הלאה.

קראתי כבר כמה נשים שכתבו על הליבידו הנעלם עם האנטי-דיכאון.

זאת הפעם הראשונה שאני שמה לב שחורף. אני יודעת שחורף, אבל לשים לב ממש- להיות מודעת לזה עפ"י גוון האור האפרפר- אלו דקויות שהתעלמתי מהן עד כה, לפחות תחושתית.

בחורף זה הרבה פחות רעש, הרבה יותר שהות לחשוב.

זה זמן טוב להתעורר בו מתרדמה, ואולי דווקא כי יותר קשה, זה מדרבן את החושים.

הוא מתהפך.

אני בת מזל שזכיתי בו.

אם יכולתי להעלים לעצמי מהראש כמה קשקושים וחרדות מקשקשות, היה הרבה יותר שקט והרבה יותר מקום לביחד.

זה קל לפעמים להגיד וזה קשה לממש ולזכור. אני רוצה לראות את זה כל הזמן, אני רוצה להנות ממנו כמו שאפשר ולהנות מהימים ולא למצות את כל האומללות שניתן מסביב לזה. גם הוא ישבר בסוף.

חזרתי לקרוא את וירג'יניה וולף, את אותו ספר שהתחלתי לקרוא אצלה, בפעם האחרונה שהיינו לבד בין 4 קירות. ואפילו שזה היה בחורף שעבר ובעיר אחרת בכלל התחלתי לקרוא מאותה נקודה. ועל אף התרגום הערכאי, אני נהנית ונשבעת שאחרי "פלאש" ו"אל המגדלור" אני אעבור לאנגלית, אם אפשר, כי "גב' דאלאווי", היה נראה לי קשה באנגלית. יש לי את "אורלנדו" באנגלית ואני אבדוק.

הוי, הכתיבה שלי גרועה עכשיו.