הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

בין חום וקור, ובין רגעים שנראים כמו שפיות לאלו שאני בטוחה שהם שפיות לבין אלו שבהם אני מבועתת, חסרת מנוחה, מוטרדת, מנסה לתפוס משהו שגדול ממידותי, הופכת את המובן מאליו למשהו לא ברור כדי לבחון את עצמי, הופכת את עצמי זרה לעצמי ובודקת מה אני מכירה, בוחנת כל תנודה ומנתחת אותה לאלפי גורמיה עד שהיא מאבדת הקשר. אני מאבדת הקשר, ויושבת באמצע חרדה ומכווצת.

אני יודעת ולא יודעת, ולא את הדברים הנכונים. והמציאות נראית לי כ"כ רחבה ומפורטת עד שקשה לי להתמודד איתה, ואני טובעת בין אלפי פריטים ומסתכלת סביב בבלבול שהוא לא ממש בלבול אלא רצון ילדותי להשאיר את הדברים כמו שהם.

אני מתבגרת בצורה מואצת, וזה קשה לי. אולי מפינוק.