אני.
הייתי חושבת שהזכרון שלי ירהיב לפעול ביתר עוז עכשיו, כשיש לו הזדמנות. לא בהכרח. זה הכרחי לזכור את זה אבל לא ממש פשוט ובעיקר אני מעדיפה לשכוח לא כי אני רוצה לשכוח אלא כי זו ברירת מחדל.
מכל הדברים שנשארו אחרי תקופה ארוכה של כמעט חוסר מעש אני יכולה לציין את השירים. בשירים אני גאה. חוץ מזה לא יצרתי ולא נגעתי בשום אמצעי יצירה. המצלמה שלי שוכבת בלי שימוש כבר ממאי לפחות, רוב ארסנל הצילומים שלי ישן על גבי המחשב המנותק מכורח תקלה או טעות שלי. המכחולים שלי פזורים בין אי אלו ארגזים וטיובות הצבע גם. היד משתוקקת לתחושה של צבע נמרח על קנווס והנפש לשחרור שבביטוי הזה. אבל אני לא מחפשת את המכחולים שלי.
אני מפחדת מכישלון.
אני מפחדת לעשות ולא להצליח.
מפחדת כי היצירתיות ממני והלאה.
מפחדת.
הכתיבה כמו כופה את עצמה עלי ועד כמה שאני מקצצת את כנפי ההזדמנות אני כותבת. אני נפעמת מכמה שאני כותבת כשאני מדפדפת במחברת החבוטה תמידית שלי ומעבירה תכנים ראויים ממנה לפונטים.
אני כבר לא מפרסמת.
הסיסמא שלי לא פה ואני לא בוטחת בתגובות. רוצה להאמין שיום אחד אהיה מספיק בטוחה בעצמי לגבש קובץ שירה שלם ולנסות להביאו לדפוס.
על אף העילגות כמעט הנפשית שלי, אני יכולה לכתוב.
השבוע האחרון היה גלגל ענק של תחושות עבר איומות. דחק ואימה, בעתה ופחד, רכבת מחשבות מהירה ועמוסה שאיימה לדרוס כל מכשול רגשי בדרך שלה אל עצמה וכמה שהיה לי קשה לעמוד בזה.
מהצד מזומזמת המנטרה שהכל בשליטתי אבל אני לא מאמינה בזה. אולי זו טעות אבל נשאר בי אותו צורך לעמוד מתחת למטח המחשבות והאירועים המנטליים ולהביט בהם ולהתבלבל ולהפגם עד שאדע מה טוב ונכון. אני מסרבת להשתמש בקיצורי דרך.
יתכן שאני מעלה את הסבל הנ"ל על נס אבל, יש בי סברה שכל הנ"ל לא לחלוטין באשמתי גם אם יש לי חלק כביר במאורעות. אם אני לא חשה בהגיון של הדבר בצורה עמוקה קשה לי להאמין בו ותחושות עמוקות של נכונות מתגלות מעצמן תוך כדי שתרים אחריהן במגוון תעלולי הנפש בשקיקה של צמא במדבר.
השקט והשלווה נראים לי רחוקים ולא בטוחים כשהם מושגים ובעצם אני נוגעת בהם מרחוק.
ימים יגידו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
