הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

עברו עלי יומיים טובים של קימה מוקדמת, של להספיק הרבה. גם היום נראה ככזה.

חזרתי לישון כמות סבירה של שעות אחרי שבוע של הרדמות ויקיצה במחזורים של שעתיים. ירדתי למינון של רבע פרוזאק ליומיים, וסו פאר סו גוד.

בסה"כ טוב לי. אפילו טוב לי מאוד.

*

אני מפחדת להשתגע שוב. וכמה שאני רחוקה מזה ככה זה מפחיד יותר. לפחות אני יודעת, שכל פעם שאפול, יש מרשם שמחכה לעזור לי לנשום. זאת הקלה עצומה. השנים שהעברתי, מבולבלת ומקוטעת נשימה, האנשים שפגעתי בהם, שפגעו בי מבלי להתכוון כמו שאף אחד לא רוצה אף פעם לפגוע במישהו אחר.

למרות שאני מרגישה כ"כ הרבה יותר יציבה בהרבה תחומים, אני מפחדת שמשהו יעורר את זה שוב, יגרום לי לחוסר בטחון מבוהל עד כדי אובדן אחיזה, וכבר לא יהיה לי טוב, וברור, ותעתק לי שוב הנשימה.

הפחד מהפחד.

ומתישהו גם זה יעבור, אני מניחה.

עכשיו כ"כ טוב, ובזה צריך להאחז.